כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    שחרור מחינוך עדרי וחזרה לאני האותנטי

    ניוטון וחוקי התנועה של גופים: "כל גוף יתמיד במצבו כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני". "כל גוף הפועל עליו כוח חיצוני משנה את מהירותו ביחס לכוח: "לכל פעולה קיימת תגובה הנגדית לה בכיוונה ושווה לה בעצמתה". זה הדגם כשלא שועטים עם העדר ומיישרים איתו קו.

    קבצן אחד בדרך לשוק הכרמל

    50 תגובות   יום ראשון, 7/2/16, 15:42

     

    אני גרה ליד נחלת בנימין מעל לכספומט.

    מתחת למכונת הכסף יושב על כרית מוכתמת

    הקבצן אנטולי, כאילו שומר עליה.

    העיניים שלו כחולות ומוארות,

    השיניים שלו חסרות ומקולקלות,

    קסקט הפוך על ראשו,

    מקל הליכה ישן מעץ ופיסת קרטון מונחים בחינניות לצדו.

    הכרתי אותו כשרציתי להוציא כסף ונאבקתי בתריס הסגור.

    והוא מהרצפה אמר בקול שנוקש כמו גשם על חלון:

    "הפוך, תהפכי את הכרטיס חמודה".

    הסתכלתי עליו והוא חייך.

    אחר כך עם אוצר מילים מצומצם סיפר בצבעוניות מרנינה

    ובהומור עדין איך בנקודה אפרפרה הפך לקבצן.

    הוא סיפר על  מקומות אחרים וחלומות. על חורים שחורים,

    ועל לילות שלא נגמרים.

    ואני חשבתי על המרחק בין מה שהוא לבין מה שאינו,

    על הבדידות, על היד המושטת לאהבה ולקיום,

    ועל סימני הירוק תחת משקל החיים.

    ושמעבר לדמות הנראית והאחיזה העיקשת באלוהים

    הוא ממשיך הלאה ופניו אל משהו שעוד יקרה.

    אבל מתי?

    דרג את התוכן:

      תגובות (50)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/2/16 07:08:
      אי שה. בטאת בתגובתך את הפחד התהומי שלי שאני קוברת עמוק בבטן, ומנסה להפעיל רציונליזציה שתמיד אפשר אחרת. אבל, אלו רק מחשבות ואין נוסחה שמבטלת קבצנות ואין מדיניות רווחה שתתקן את המעוות. אז ניסיתי להתפלל: מודה אני לפניך אל חי וקיים הגומל טובות, שגמלני כל טוב, ואם אפשר שלא אגיע לשם.
        17/2/16 15:32:
      חשבתי על זה רבות בימים האחרונים, כי פגשתי לא מעט והתחלתי לפחד מעט מהעניין כי אף אחד לא בטוח יותר במה שיש לו, המצב לא פשוט.
        17/2/16 12:00:
      HagitFriedlander. להקשיב לסיפורים שלו זה לפגוש שמחה יומיומית ואמונה גדולה בסימנים מאירי הפנים שברורים לו כשמש, שמחר יום חדש וטמון בו סיכוי לשינוי. קו העוני הולך ומתרחב מהשוליים למרכז, וזה מעורר שאלות לגבי המענה שגופי המדינה והרשויות המקומיות מעניקות לשכבות החלשות.
        17/2/16 11:50:
      השוטה על הגבעה. קיבוץ נדבות הפך לטרנד פופולרי לא רק על המדרכות, רואים אותם בבתי קפה ובצמתים ומן הסתם זו השלמת הכנסה לגורלם. אנטולי מגדיר את הגעתו לאותו המקום באותה השעה כמשמרת הבוקר שלו. (במשמרת הערב הוא מקבץ באיזור דיזינגוף).
        17/2/16 11:44:
      . ארז . הדרך להגשמת חלומות רצופה תפילות. ואנטולי רואה בעיני רוחו את המטבעות נופלים ממכונת המזל.
        16/2/16 10:35:
      יש בך גילה המון רגש ותשומת לב לעולם וההקשבה שלך לסיפורו של אנטולי היתה שווה פי מונים מכל מה שהצליח לקבץ...כמה עצוב שעדיין יש עדיין אנשים שמתגוללים ברחובות מדינתנו וכמה אירוני מקום מושבו מתחת לכספומט...♥
        15/2/16 16:44:

      מכיר את המקום
      לא מכיר את האיש,
      לצערי מאז ומתמיד סביבות אלנבי היה מועדף על קבצנים.
      כנראה בגלל ריבוי המבקרים באזור.
      הכרתי אחדים מהם
      והם פשוט התייחסו לקיבוץ נדבות כאל סוג של עבודה.
      עבודה קלה ונוחה.

        15/2/16 14:54:
      עצוב... אולי בשביל להגשים חלומות צריך להתעורר.... לא תמיד אפשר
        13/2/16 06:58:
      זמן השיכור.גם אני מתחברת לאוקינוס האופטימיות שאינו מתכלה וזורם בפוסט. רק שעלינו לתמרן בין המערבולות ולהשליך בזמן את משקל הפסימיות לים.
        12/2/16 18:00:
      באופן מפתיע הפוסט הזה עשה לי תחושה אפטימית. מה שעכשיו הוא לא מה שהיה, וגם לא מה שיהיה. הכל יכול להיות.
        12/2/16 09:41:
      חני.א . קבצנים ואנשים ממוצעים הם שני צדדים של אותה המטבע. לכן כולנו קבצנים שזקוקים למקום להניח את הנשמה ולתקן את הקיום.
        12/2/16 09:40:
      מכבית- coach לכתיבה. החיים מטילים אותנו כמו קוביות (בלי וזלין) במשחק מבוך של עכברים. מבוך שלפעמים יש בו גבינה.
        11/2/16 22:08:
      החיים האלה הופכים בנו מעלה ומטה ואין יודע מה הם צופנים אפשר רק לקוות לשפר והרבה לתת מעצמנו כמו שאת נותת המון כשאת מספרת לנו על אנטולי.... סופ"ש חם
      קשה לי לראות את ה"חבר'ס" הללו. כמוהם גם אני מעדיפה להיות "בחוץ" ולא "בפנים", אבל, עד כאן...
        11/2/16 16:29:
      שבע. אם כך, את בטח זוכרת את התמהיל האנושי, התנועה והצבעים שהם טובים וגם כואבים. ושאין נוסחה להפשיר לאנשי השוליים את הגוף והנשמה.
        11/2/16 16:26:
      שולה ניסים. למדתי שאם מצטערים של מישהו או מרחמים עליו, אי אפשר לעזור לו. מה שעצוב בעיני זה שלמקבצי הנדבות סיכויים קלושים להיות שוב חלק מהחברה בגלל שמערכת הרווחה חלשה ולא מתוקצבת.
        11/2/16 16:24:
      סוקראטס 1. מסכימה איתך. הדברים שכתבת מזכירים לי פתאום את השיר של אתי אנקרי: "אנשים בלי כסף, לא שווים פרוטה". אכן, כדי להתמודד עם יוקר המחיה והבהלה לצרכנות גורמת לנו לעבוד הרבה יותר שעות. עם זאת עולה תחושת החמצה מכך שיש אנשים אנטיליגנטים שפעם תרמו לחברה, התדרדרו לשוליה ומתקשים לחזור לתוכה. השאלה האם הרשויות יכולות להושיט עזרה למקבצי הנדבות? האם הן מסוגלות להעניק סיוע בכל הרמות? וכפי שציינת הדרך לשם מתחילה כשלא יתייחסו אליהם כשקופים.אתה יודע, אנטולי הוא קבצן מיוחד לכל סוג של מטבע שנוחת לקרטון שלו הוא אומר: תודה גבירתי או תודה אדוני. ופגשתי אחרים שעיקמו את הפרצוף וזרקו אחרי הנותן את המטבע שלא סיפק אותם.(הדרישה התקפנית הזו מטרידה אותי). מצטרפת לתפילה שלך שנצרבת בנימי הלב.
        11/2/16 09:27:
      גרתי שם פעם... ממש על יד בית הקפה שם באמצע... נוסטלגיה...
        11/2/16 09:10:
      אני מביטה בצער רב על הדמויות הללו.
        10/2/16 17:01:

      יצר ההישרדות והאחיזה בחיים הוא הכח הכי גדול המניע את האדם, בעולם מטורף ופתלתול הקיים למין היום שבו הוא נוצר

      מחוזותינו מלאים ומתרבים מיום ליום באנטולים, כאלה ואחרים, והמבנה החברתי שיצר האדם במו ידיו, טרם מצא פיתרון משביע רצון לאנשים שהחיים הפנו אליהם את גבם

      אלה אנשים שלחלוטין אינם שקופים, לכל אחד מהם עולם מלא ומגוון, ועצם העובדה שהם הפכו ליושבי קרן רחוב רק מוכיחה שהם לא הרימו ידיים, וממשיכים להאבק בכלים הדלים שעדיין נותרו בידם

      מי ייתן ואחד התיקונים שיבואו על העולם

      יהיה, שלא נדע ולא נפגוש בפושטי יד ורעבים ללחם, שבידי כל בן אנוש תהיה פת לחם שתשביע את רעבונו, מקום לדור בו,וכסות להתכסות 

      אם הבעיות והקשיים האחרים כל אחד ידע להתמודד

      סוקראטס

        10/2/16 14:22:
      ברוךהלוי-סגל. אולי זה המקום הכי נמוך בתל אביב?
        10/2/16 14:21:
      נעם דימנט. כן, זה היה הצעד הראשון לידידות שהותירה חותם.
        10/2/16 14:20:
      עט סופר. הפער בין נקודות הראייה,החיים והרחוב העלה את השאלה: מה נשתנה על המדרכות?
        9/2/16 22:38:
      גילה היקרה, הגעת למקום הנמוך ביותר בעולם וזה לא ים המוות.
        9/2/16 00:49:
      אולי תחילתה של ידידות..
        8/2/16 19:04:
      מעניינת ההתבוננות שלך בו מול ההתבוננות שלו בך ... חמלה ותהיה ... מול ...פרקטיקה פרקטית ...
        8/2/16 16:08:
      *.... אפשר להביט על העולם בשתי דרכים, כמו על מזג האוויר: התחממות קלה אך עדיין קר מהרגיל. או: קריר וצפויה התחממות הדרגתית. וזה העולם בין הקור לחום.
        8/2/16 15:40:
      עולם מלא סיפורים וחוויות
        8/2/16 15:03:
      yael~. המקום בו בוחרים לקבץ - הוא נקודה אסטרטגית ליעדי ההכנסה. כדי לבחור אותה צריך כישרון ומזל.
        8/2/16 14:55:
      מעניין המקום שבו בחר לשבת.....
        8/2/16 14:55:
      תכשיט. לא כולם זוכים בכל הקופה. המרחק מהטוב זו האמונה שאנחנו יכולים להשיג אותו.
        8/2/16 14:53:
      kimchid. והקבצן מנצח את המציאות שמעט גדולה עליו.
        8/2/16 14:53:
      rossini. צריך תשתית מנטלית כדי לראות מעבר לקליפה החיצונית.
        8/2/16 14:52:
      debie30. אכן, חלום של קבצן שמאמין באופן משוחרר ואינטואיטיבי.
        8/2/16 14:51:
      נחרצה. תודה יקירה. את צודקת. הרבה אנטולים יושבים לאורך אלנבי בואך נחלת בנימין. ואנטולי הוא תמהיל של הגיון ושגעון, גמישות מחשבתית, פשטות ומורכבות שמצילים אותו בקרבות ההשרדות.
        8/2/16 14:49:
      n1free. תודה יקרה. אנטולי היה חלק מהנוף כשהגעתי לכאן, ואלמלא דיברנו באקראיות לא הייתי מגלה איזה עולם עשיר בחוויות, ידע ותובנות טמונים כמו פקעות בתוכו. פקעות שממתינות שמישהו ישקה אותן ויפריח אותן.
        8/2/16 14:47:
      ת ה י ל ה. מסכימה. אנחנו קבצנים של אהבה והשרדות. בסופו של יום מי שלא מפחד להיות "ילד רע" בעיני המערכת, ולא להיות סמרטוט לרגלי הביורוקרטיה - מרוויח.
        8/2/16 14:45:
      נתןפאר. באחת משיחותנו של דרכך לאן הוא אמר שיש לו עובדת סוציאלית, קיצבה חודשית מהביטוח הלאומי, ושעל השולחן מונח נושא הדיור ושיפור איכות החיים, ושהעו"ס אפקטיבית.
        8/2/16 14:43:
      שלויימה. האמרה שאני מכירה באותו ההקשר היא: ירידה לשם עליה. אבל טמונה במשפט מכשלה כי למעשה היית על ראש ההר ונפלת במדרון. אני חושבת שצריך ללמד איך להחזיק בפסגה, או לחילופין כיצד להגיע לפסגה הבאה, ולא למצוא עצמך חבול ומדמם למרגלות ההר שכבשת. נשיבוק יקירי.
        8/2/16 09:29:
      אוהבת את הלשון הציורית שלך.... מציאות עצובה....
        8/2/16 08:24:
      עיניים טובלת לך גילה, נבונות ומתבוננות.
        8/2/16 08:09:
      מלחמת הישרדות אמיתית....בלי רייטינג!!
        8/2/16 07:10:

      טוב שיש כאלה שרואים את ה-"שקופים"...

        8/2/16 07:10:

      מה שהוא לבין מה שאינו
      הוא ממשיך הלאה ופניו אל משהו שעוד יקרה.

      כל עוד יש חלום ותקווה - לא אבד הכל

        7/2/16 21:59:

      עוברת שם ולא פעם...
      יש הרבה "אנטולי" פרושים על המדרכה לאורך רחוב אלנבי השוקק חיים, ומשוועים לתשומת לב ונדבה. הרבה מהם מגיעים לנקודת האל חזור שאין ממנה מוצא משום שנדרשות תעצומות נפש להישרדות היומיומית. מפחיד להגיע לפינה הזו...
      כתבת נפלא.

        7/2/16 21:08:

      הקיום של הקבצן אינו פיוטי. זה קיום קשה.

      לך יש לב רך לדובב אותו ולחשוב על קיומו.

      את מיוחדת.

        7/2/16 20:20:

       

      הפער בין מה שאנחנו ומה שאיננו הופך את כולנו לקבצנים של החיים.

      מעטים מאיתנו גם מעזים להושיט יד ולבקש קיום אוהב, לשאוף ולהאמין. 

        7/2/16 20:19:

      צטט: שלויימה 2016-02-07 18:00:40

      אומרים שלפני שאפשר להתחיל לעלות צריך להגיע למקום הכי נמוך שמתחתיו ממש אי אפשר להגיע אצל כל אחד מאיתנו הקו הזה במקום אחר כלכלית או רגשית. אוהב.
      לדעתי יש לא מעט אנשים שנמצאים בקו הנמוך ביותר...
      בכל פעם שאני עובר ליד פח אשפה אני רואה אנשים
      שמחטטים בו...

        7/2/16 20:16:
      כל זמן שהקפיטליזם החזירי שולט במחוזותנו והשרותים לאזרח הולכים ומצטמצמים זה לא יקרה...
        7/2/16 18:00:
      אומרים שלפני שאפשר להתחיל לעלות צריך להגיע למקום הכי נמוך שמתחתיו ממש אי אפשר להגיע אצל כל אחד מאיתנו הקו הזה במקום אחר כלכלית או רגשית. אוהב.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      גילהסטחי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין