כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סוגשל בלוג

    אתמול זה נראה כמו רעיון טוב

    ארכיון

    שנה אחת, חיים שלמים

    1 תגובות   יום רביעי, 25/5/16, 13:09

     


    בסוף הוא באמת היה טוב אלינו, היקום הזה. מצאנו בית. גדול, מרווח, משופץ יחסית, מבודד יחסית, עם חצר גדולה ועל שפת הפארק שאני הכי אוהבת באזור. רק מה, בעוד שנה נצטרך לפנות אותו. הולכים להרוס שם הכל ולבנות חדש. התנאי הזה הוא למעשה מה שהפך את הבית הזה לנגיש כלכלית עבורנו. אין מצב שהיינו מגיעים לכזה דבר בנסיבות רגילות. באמת כואב הלב לחשוב שבעוד שנה כבר נתחיל לקפל את עצמנו משם אבל זה באג של החיים באופן כללי. אתה נקשר למבנים וחפצים ומקומות ובני אדם ומתישהו מאבד וצריך ללמוד לסחוב עם זה הלאה. כל החיים האלה ייסורי גמילה. לא שאני מאוד טובה בזה. האובדנים שלי הם רק חתכים זעירים מתחת לעור, אחת לאיזה זמן הם מדממים קצת ונסגרים שוב, ועדיין הייתי יכולה להתמודד טוב יותר. מכל מקום, בית היינו צריכים למצוא, ומצאנו, וכפי שאמר בעל הבית החדש והחייכן שלנו, שנה אחת זה הכול. זה פאקינג חיים שלמים. אני חושבת שהוא צודק.

    אם יהיה לי מזל אולי אזכה להסתכל על התקופה הזאת ממרומי גיל שבעים, או שמונים או תשעים. זו פרשת דרכים, כל מה שמכונה אמצע שנות השלושים שלי. לא אני קבעתי ככה. קובעים את זה קודם כל הרחם והשחלות שלי, ואחר כך גם חשבון הבנק וקצת התמונה העגומה הזאת שמתהווה בחדשות כל הזמן. החלטות קשות צריכות להתקבל בשנים האלו והן יסללו את שארית חיי לאחר מכן. לא סתם הלכנו על הבית הזה, הזמני, בתחושה של אכול ושתה כי מחר נמות. זאת התחושה. הוא ואני מדברים על זה ומדברים על זה ולא יודעים מה יהיה בסופנו. כל דירה שאנחנו לוקחים יחד היא מבחן לזוגיות. אנחנו כבר לא מאוד צעירים. גם כשנפגשנו לראשונה כבר לא היינו מאוד צעירים. הוא הופך ברצינות במחשבה אם להיות אבא, אני רק מנסה לסדר את החיים שלי ככה ששום דבר לא יישבר. ניגוד הציפיות הזה הוא סיכון שתלוי ומרחף מעלינו כל הזמן, אבל בינתיים אנחנו כאן, ויש בית חדש שקיבלנו כבר את המפתחות שלו וצריך לקרצף אותו קצת לפני שמתחילים להעביר אליו דברים, ואנחנו מסתובבים בחללים הגדולים והריקים בהתפעלות, איזה יופי, בית תל אביבי אמיתי של פעם, של סבתות משנות החמישים, חמימות של תקופה שלא תחזור, לא חדש אבל שמור בקפדנות, כמעט מוזיאון. למה בשם אלוהים שמישהו ירצה להרוס דבר כל כך יפה.

     
    ויהיה לי חדר עבודה של ממש. לא היה לי כזה מאז שעזבתי את הדירה הראשונה שלי ברמת גן ב-2008. וארבעה כיווני אוויר בחדר השינה. וכמה ארונות. ואלוהים אדירים, תראו את הגודל של חדר האמבטיה. ככה אנחנו מסתובבים שם עם סמרטוטים ואקונומיקה, הלומי אושר, לא מפסיקים לחייך ובו בזמן כמעט בוכים על עצמנו, איך לעזאזל נחזור אי פעם לסטנדרטים של דירות בינוניות אחרי המקום הזה. אבל הוא נכון לנו. הוא הגיע כי שנינו רצינו אותו, בדיוק כך. רצינו להתאהב. ועם כמה שהתעכבו חיפושי הדירה ותחנות הייאוש שהיו באמצע, כולל דירה אחת סבירה ולא מאוד מלהיבה שכמעט חתמנו עליה רק כדי לא להישאר הומלסים, לא היה ספק בליבי שיהיה לחיפוש הזה סוף טוב. גם אם הוא זמני ומוגבל אני לוקחת אותו עכשיו בשתי ידיים. יש לי שנה לנצל את המקום הזה לסגור פינות. להשלים סופית פרוייקטים של כתיבה. לארח את כל מי שאנחנו אוהבים. לצאת לחצר עם קפה ולהתעורר באמת. עולם ומלואו תהיה השנה הזאת, אני אומרת לעצמי. חתיכת חיים. נעבור אותה. אחר כך נראה.

     

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/5/16 08:58:

      הכתיבה שלך היא אי של רעננות ויציבות שפויה בים סוער.מאד התחברתי, תודה.

      פרופיל

      noa angel
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין