כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סוגשל בלוג

    אתמול זה נראה כמו רעיון טוב

    ארכיון

    כל אחד בונה את הבית שלו

    5 תגובות   יום ראשון, 12/6/16, 16:01

    זה מתחיל להיראות כמו בית. מדפים שמתמלאים ספרים, כוס קפה שחור על השולחן במרפסת, שמש נעימה ששוטפת את הסלון בצהריים מבעד לתריסים המוגפים למחצה.

    משהו נפתח בנשמה שלי מאז שעברנו לכאן. לא רוצה לצאת בהצהרות וכאלה, אבל משהו באמת נרגע אצלי קצת. אני חושבת שגם אצלו. כבר בלילה הראשון שבילינו כאן הודענו אחד לשני בבוקר בפליאה שהצלחנו לישון ממש טוב. אליפות. איפה היה לנו דבר כזה בבית הקודם עם כל הקירות המתקלפים והמתפוררים שלו. יש אוויר נקי. יש מרחב. אנחנו רבים פחות. נוגעים יותר. סולחים יותר. הגב התחתון מציק לי קצת אחרי יותר מדי סחיבה ונקיונות, אבל לנוח לזמן ממושך אני לא מסוגלת. יש עוד הרבה לעשות. אני מפרקת ארגזים, הוא מטפל בצנרות, ולראשונה מזה זמן רב יש תחושה שדברים באמת חוזרים למקום.

     

    *

    בוקר אחד, כמה ימים אחרי שנכנסנו, דפקה מישהי בדלת. אמרה שגרה כאן קודם, שאלה בנימוס אם המפתח לתיבת הדואר אצלנו.

    את חיה, אני מחייכת.

    אני חיה, היא מחייכת בחזרה.

     

    חיה ל., זה היה השם שראינו על המעטפות שנותרו על המזגן בכניסה. בדמיוני הצטיירה כמופנמת, נוקשה וקפדנית, מראה ספרנית ממושקף. היא כמובן נראתה אחרת לגמרי. אמנם אישה מבוגרת וקטנת-קומה אבל נמרצת ואסרטיבית מאוד, בעלת שיער קצר ומטופח ופנים קורנות.

    אני בניתי את הבית הזה, אמרה בגאווה כשהיא מסתכלת סביב. אשת חיל רצינית, אני מתחילה להבין ותוהה ביני לבין עצמי מה היא חושבת על הבחורה הזרוקה שפתחה לה את הדלת בג'ינס ורוד-בזוקה קצרצר וזרחני, טי-שירט בויפרנד גזורה ותלתלים ארוכים ומדובללים של היפי שזה עתה השתמט מגיוס.

    אתם זוג, כן? יש לכם ילדים? היא מתחקרת בחיבה.

    אה... לא, לא כרגע, אני מחייכת ומעבירה בלי משים יד מתנצלת בשיער. מוסיפה במהירות: בינתיים אנחנו פה לטווח קצר.

     

    היא מהנהנת, עוברת איתי בחדרי הבית ומסבירה על כל מה שהורישה לנו: האזעקה עדיין עובדת פיקס, והכיור זה איטלקי, משהו, והמדיח נהדר, אתם מאוד תיהנו להשתמש, ובעיניים שלה כל הזמן שילוב מוזר של גאווה וגעגוע והשלמה עם סיומו של פרק ממושך בחיים. זה מה שזה היה בשבילה, הולך ומתחוור לי. פרויקט חיים של ממש, עד הפרטים הקטנים, ברמה של פיסות מהנשמה שלה במתקן תליית המגבות במקלחת.

    מה אפשר לעשות. נסיבות חייה הנוכחיות כנראה לא מאפשרות לה להמשיך לגור בבית בכל מקרה, יש לשער גם שקיבלה סכום לא מבוטל עבור מכירתו, אבל תמיד מכאיב קצת לראות אדם זר במקום שפעם היה שלך, אני יודעת. זאת דלת שנסגרת לך בפנים גם כשהיא פתוחה ומזמינה אותך להיכנס.

     

    גם את הפסיפלורות אני שתלתי, היא מצביעה בחוץ על השיחים המטפסים שכבר התחילו להצמיח פירות עגולים וקשים, ומוסיפה בתסכול מחויך: אני אפילו לא אהנה מזה.

    היא קוטפת שתיים, למרות שהן עדיין ירוקות לגמרי. לא נורא. שיהיה.

    אני מציעה לה לשבת, לשתות משהו, לקחת דברים שהשאירה כאן ואולי תרצה, אבל היא מסרבת. הילדים שלה הקפיצו אותה לכאן ומחכים בחוץ. הגיעה רק בשביל הדואר. אולי תשוב בעוד זמן. ובתוך כל זה לא הספקתי להגיד לה שלא תדאג. הבית שלה בידיים טובות. אנחנו ניתן כבוד לקירות האלה, נשמור עליהם ונחיה בתוכם היטב עד יומם האחרון לפני שיעלו עליהם הדחפורים בעוד שנה. זו הבטחה.

     

    *

    הרבה דברים מתרחשים בעולם הזה במקריות גמורה שלא קשורה לכלום, אבל ביניהם נמצאים גם דברים שלא קורים סתם. מרגיש לי שזה לא סתם, הבית הזה, ואיך דווקא אנחנו, בצעד לא מובן מאליו כלל, נקלענו למלא את החלל הצר שבין עשרות שנות חיים ובין תחילתו של משהו חדש ואחר לגמרי. יש פה תכלית. לא יודעת להגדיר עדיין מה התכלית הזו בדיוק, אבל אני חושבת עליה כשאני מתיישבת בחדר העבודה המרווח, בעל קירות העץ, ליד מכתבת עץ שאינה חדשה אבל רחבה ויציבה, האצבעות שלי מרחפות על מקשי הלפטופ בקלילות שכמותה לא ידעו כבר הרבה מאוד זמן ומילים מתחברות זו לזו כמו מים שמכסים לאט. אין לי שום רצון מלבד טיוטה גמורה שיש לה התחלה ואמצע וסוף. זה כל מה שאני מבקשת. לא חושבת יותר על מה שהיה ומה שיכול היה להיות. על מה שאחרים עושים ואני לא. על ההחמצות הצורבות, המשברים המנטליים המתמשכים שגרמו לי לבעוט בהכל ולצעוק שאני הולכת ולא חוזרת יותר ושימות העולם.

    באמת חשבתי שלא אחזור. אבל בסוף אני חוזרת. כאילו הושיט לי הקוסמוס יד מפייסת ואמר: בואי נשמה. אני מסדר לך אווירה חדשה לגמרי. שתי כוס מים. תירגעי. תתחילי מחדש. עשי מה שרצית לעשות לפני שהתפזרת והלכת לאיבוד. את ברשות עצמך עכשיו. כל אחד בונה את הבית שלו. תכתבי, אישה. תתחילי לדבר. אם זה לא יקרה כאן זה כבר לא יקרה אף פעם.

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/7/16 16:26:
      שיהיה במזל. שמחה לקרוא את דבריך. מזמן לא קראתי משהו שלך שאין לו פואנטה בסוף המשפט.
        22/6/16 15:53:
      הפסיפלורה בוודאי כבר סגלגלה.. איפה לבוא לקטוף? ;-)
        14/6/16 00:23:

      *

      אהבתי מאד גם את האיך שכתבת, וגם את המה.


      תמונה קשורה

        13/6/16 20:40:
      בין אם הוא רוצה ובין אם לא ירצה, כל אחד בונה את הבית שלו, בדרכו.
        12/6/16 22:43:
      את כותבת נהדר (:

      פרופיל

      noa angel
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין