כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    על חורבנם של בעלי החיים

    ארכיון

    להרוג אחרים

    0 תגובות   יום שלישי, 23/1/18, 09:46

    להרוג אחרים

     

    כאשר וינסטון נתפס לבסוף, לקראת סוף הספר "1984", הוא עובר עינויים מחרידים אשר שוברים גם את גופו וגם את נפשו. הוצאתו להורג הופכת להיות לאט לאט לחלום מתוק שיגאל אותו מייסוריו, אך לא זו מטרתו של האח הגדול.

    וינסטון עובר את התהליך הכואב והמרסק במתקן העינויים שנקרא "מינסטריון האהבה", וממנו הוא משוחרר להמשיך את חייו העלובים.


    עולמו קורס לחלוטין בתוך חדר העינויים, אבל מתוך בית הקפה בו הוא יושב בסוף הספר, הוא מקבל פרספקטיבה רחבה יותר על התהליך שעבר. לו היו מוציאים אותו להורג, מה היה ערכו של כל הסבל שנאלץ לסבול?


    הוצאה להורג אינה עונש, שכן הקורבן אינו למד ממנה דבר ואינו מסוגל להעריך אותה כעונש שניתן לו. היא אינה משיגה דבר חוץ מאולי חיסכון כלכלי בהחזקת אסירים. היא אינה מרתיעה אף אחד (איך היא תרתיע מי שמעשיו הם אידיאולוגים? איך היא תרתיע מי שבסיס תרבותו הוא ברעיון השאהיד?), ולא רק שהיא לא מרתיעה אף אחד, אנחנו מכירים מספר סיפורי גבורה, מסוקרטס ועד שמשון הגיבור, בהם מוות לשם מימוש האידיאולוגיה היה מעשה נערץ.


    האופן בו הוצאה להורג אינה עונש הינו כה מובהק, עד שמתוך רעיון ההומאניות אנחנו נוטלים ממנה גם את רגעי הסבל שבה.

    איננו מסכימים שנידון למוות יומת ברעב, למשל או מתוך כאבים, ואנו דורשים שהמוות יהיה מהיר ככל שניתן. עבור מי אנחנו מבקשים זאת? האם יש טעם לבקש רחמים מעוותים מסוג זה עבור מישהו שממילא לא יזכור את הסבל בתוך הוצאתו להורג? או שמא מדובר ברחמים כלפי הצופה?

     

    כאשר משטר מוציא להורג אנשים בצורות מזוויעות, זה על מנת להפגין את כוחו. 
    כאשר משטר מוציא להורג אנשים בצורה שאינה מכאיבה, זה על מנת להפגין את חוש הצדק שלו ואת רחמיו. אין כאן עונש ואין כאן מבט על הקרבן, אלא פעולה של מערכת המשפט ואפיונה. המוות הוא רק המדיום בו מערכת זו מאפיינת את עצמה.


    אותו הדין לגבי הרג בעלי חיים.

    השחיטה ההומאנית – תכליתה היא הצרכן ולא בעל החיים שממילא לא יוכל להעריך את הרחמים המזויפים שניתנו לו מתלייניו.

    הפרה האומללה שאינה מאמינה לכך שסופה קרב – לה לא אכפת שהיו יכולים רוצחיה להתעלל בה קשות בטרם נשמתה תאבד לנצח, אך הם – שוחטיה הרחומים, הואילו בטוב ליבם להפוך אותה על גבה ולחתוך את גרונה כאקט של כבוד.

    עבורה קיים דבר אחד בלבד ברגע זה, ואם היתה שפה אנושית במוחה, דבר זה היה מתורגם לארבע מילים פשוטות: אני לא רוצה למות.


    עד כדי כך הרג אחרים נעשה המורשת הגדולה ביותר שלנו כמין ביולוגי, עד שהמחשבה שאנחנו מכבדים את אלו אותם אנו רוצחים נראית לנו הגיונית. עד כדי כך דעתנו נטרפה עלינו ושכלנו  בגד בנו.

     

     


    Image result for 1984
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      oren ben yosef
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין