כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    אינסטינקט בסיסי

    77 תגובות   יום חמישי, 20/3/08, 03:40

    הספר"עקרון הרצף" נכתב על ידי פסיכותרפיסטית אמריקאית בעקבות תצפיות על שבטי אינדיאנים ביערות ונצואלה. המסרים העיקריים שהוא הביא למערב מתייחסים לגידול ילדים שמבוסס על מגע פיזי מתמיד ורצוף, ונוכחות מלאה של הילד בחיי היום יום של המבוגרים.

     שנתיים מאז יצא הספר בעברית, איך מיושמת התיאוריה הזו בישראל? איך משתלבים תינוקות עם קריירה? עם זוגיות? עם פרנסה?    

        

     (צילום: מאיה חבקין http://cafe.themarker.com/view.php?u=30825)

      תשע בערב, נירית וערן שפירא במדיטציה, בביתם עם חברים. רועי בנם, עוד מעט בן שלוש, מגיע מחדר השינה המשותף אל הסלון. הוא מתיישב על נירית, מחבק אותה, מרים את חולצתה ויונק. המדיטציה נמשכת בלי הפרעה, האורחים רגילים לשותפות המלאה של רועי בחיי הוריו. הוא מצידו, גומר לינוק,  אוסף ממתקים מהשולחן, ומתיישב לבנות את פאזל הענק שלו. " לא ראיתי הרבה ילדים עצמאיים כמוהו" אומרת נירית "אין לו שום חרדת זרים. הוא נמצא בחברת בוגרים מגיל צעיר, והוא קורא להם 'החברים שלנו'. בעיני זה הדבר הטבעי.  אני חושבת שכדי להיות באמת בחירות, האם והאב חייבים לחיות חיים מלאים, עם יצירת משמעות לעצמם".   

      נירית וערן, פגשו בשנתיים האחרונות את הספר "עקרון הרצף" של ג'ין לידלוף שהדגיש אצלם את ההקשבה לאינסטינקטים ההוריים, ומשמש אותם במשך שלוש שנות הצמיחה עם רועי. הספר יצא בהוצאת "אלטרנטיבות" לאחר שהפך רב מכר בארצות רבות בעולם, כשהוא משמש חלופה קיצונית ומרתקת לרבות מהתיאוריות שהיו נפוצות במערב.  

     לידלוף: "התקופה שמיד לאחר הלידה מטביעה בנו רושם עז יותר מכל תקופה אחרת בחיינו. בשלב הזה כל דבר שהתינוק חווה נתפס על ידו כטבע החיים. הרשמים המאוחרים יותר בחייו יכולים רק לתקן או לחזק במידה זו או אחרת - אך לא לבטל את הרושם הראשוני, שהוטבע בו כשעדיין לא היו לו כל נתונים קודמים על העולם הסובב... 

     "המעבר מהמצב המוגן שברחם הוא שינוי עצום, אך כאמור התינוק מוכן לשינוי הזה, ובתנאי שיתפוס את מקומו בזרועות אימו. אבל אין הוא מוכן לקפיצה גדולה יותר מכל סוג שהוא, ובוודאי אין הוא מוכן למעבר אל 'לא כלום', אל סביבה חסרת חיים, לסל שיש בתוכו בד, או לקופסת פלסטיק נטולת תנועה, צליל, ריח ותחושת חיים."  

      האלטרנטיבה שב"עקרון הרצף" היא לאפשר לתינוק מעבר מהרחם לעולם בצורה מדורגת. להיות בהרבה מגע פיזי בחודשי חייו הראשונים, על מנשא, בגובה העיניים. הוא מעודד הורים להיות קשובים לצרכים,  תוך הבנה שלא מדובר במניפולציות של בכי,  אלא בתחושה אמיתית של חוסר אונים, להניק, בכדי לאפשר מגע עם עור אנושי.  

      הרעיונות הללו עוררו מתנגדים (ובעיקר מתנגדות)  שטענו כי זו הדרך להחזיר את הנשים למטבח ולוותר על קריירה. שהעקרונות אינם משתלבים עם הדרישות של פרנסה וזוגיות ומטלות החברה המערבית שהיא הישגית ותחרותית. לגרסתם, הספר הוא מחקר מעניין על חיי השבט, ואינו בר מימוש בחיים כאן.  

      לעומתם, קיימות בארץ משפחות שחוו בשנתיים האחרונות חוויית גידול אחרת, כזו שהיא חדשה למערב ובעצם קוראת לעזוב את כל ספרי ההדרכה ופשוט להקשיב ולהיות.                                                    

                                                 * * *  

      נירית שפירא בימאית ועיתונאית התוודעה ל"עקרון הרצף", כשרועי בנה, היה בן ארבעה חודשים. "זו היתה בשבילי חגיגה ענקית. קניתי שבעה עותקים והפצתי את הרעיון לכל עבר."  עוד לפני המפגש עם הספר בחרה נירית ללדת במשגב לדך והתעקשה שלא יפרידו ביניהם לאחר הלידה "שמו את רועי בקופסת הפלסטיק הזו ששמים בה תינוקות וכל נפשי ערגה לגעת בו, אז הוצאתי אותו משם".  

      האינסטינקטים של נירית כיוונו אותה להורות שבה כמעט ואין הפרדה בינה ובין רועי "היתה לו עריסה ובמשך שלושה שבועות הייתי מניקה ומחזירה אותו, ומרגישה עם זה ממש לא בנוח. אחרי שלושה שבועות העריסה הפכה למחסן, המיטה לארגז צעצועים, לול מלכתחילה נראה לי כמו כלוב, וכך יצא שמהר מאד הוא נכנס אלינו למיטה, וזה היה הכי נוח לכולם. שמענו מסביב המון תגובות של 'אוי ואבוי, הוא יתרגל, לא תצאו מזה' אבל מבחנתנו זה היה הכי טבעי".  

      כיום, עוד מעט בן שלוש,  רועי עדיין במיטת הוריו "ואנחנו מכורים לעניין. כשהוא מחבק מתוך שינה אותי או את ערן, מי יכול לוותר על זה"? נירית מודה שמתחיל להיות קצת צפוף במיטה המשותפת, לכן, הריהוט היחיד שהיא ממליצה להורים טריים לקנות הוא מיטה הרבה יותר רחבה.

    * ועד מתי זה ימשך כך לדעתך?  

    שפירא: "ברור לי שיגיע הרגע בו הוא יבקש פינה משלו, אבל בינתיים הצעתי והוא אמר שעוד לא. בכלל, הרעיון של הורות חושבת אומר בעיני שכל הבחירות שקשורות לזוגיות ולילדים לא נשענות על ספר חוקים, ומחייבות כל הזמן עבודה מודעת, הקשבה ובחירות מחודשות, רלוונטיות למצב."   

      כדוגמא מביאה נירית את עניין ההנקה שהיא בנוסף לתזונה הטובה ביותר בעיניה גם אפשרות למגע רצוף . בשלב מסויים התגבשה אצל נירית ההחלטה שהגיע הרגע להגמל כדי לאפשר לעצמה פעילות מלאה שלא תהיה מוגבלת על ידי שעות ההנקה, מה שיצר אצל רועי משבר. "לקח לי קצת זמן להבין שפשוט הייתי תקועה במקום שלי ולא ראיתי שהוא חווה את הניתוק הפתאומי הזה כחרדת נטישה. דיברנו על זה, הפסקתי את המאבק והמשכתי להניק אותו. אני הרי לא אניק עד גיל 16, אז כל זמן שהוא רוצה ואני כאן, למה לא?"

    *הנוכחות התמידית של רועי בפעילויות לא מגבילה אתכם? 

    שפירא: "כשנכנסתי להריון הבנתי שחיי פלוס ילד לא יראו כמו חיי קודם. ילדתי אותו בגיל 31 והספקתי לעשות המון לפני כן, כך ששום דבר לא נעשה מתוך תחושה של הקרבה אלא מתוך בחירה מלאה. כדי להמשיך לעבוד וגם להיות עם רועי, עזבתי את עבודת הבימוי שהיא מאד טוטאלית, והתחלתי לעבוד בעיתונות. קניתי אוזניות למחשב כדי להקליד, לדבר ולהניק בעת ובעונה אחת. היה ברור לי שאני יוצרת חיים אחרים לגמרי, אבל מלאים ומספקים.

     "לדעתי אמא מתוסכלת מעבירה את התסכול עם החלב. כמעט שלא וויתרנו על אף פעילות ורועי פשוט משתלב. אני לוקחת אותו איתי להרצאות, לסדנאות, כמעט לכל מקום, ואנשים בדרך כלל מקבלים את זה בהבנה מאד גדולה. הוא מבחינתו למד מגיל מאד צעיר שזה בסדר שאבא ואמא עושים דברים שחשובים להם, הוא מכבד את זה, שומר על שקט כשצריך, וזה חלק מהחיים ביחד."   

        

      מסר חשוב שמועבר ב"עקרון הרצף" הוא שלילד יש ידיעה טבעית ומולדת מה מסוכן בשבילו ויכולת אינסטנקטיבית להיזהר ולהגן על עצמו. גישה זו זרה לאנשי המערב שחונכו שאורבות לילד סכנות רבות, והם משדרים את הפחדים בצורה מודעת ובלתי מודעת. נירית, שמגדירה את עצמה כ"לא חרדתית" באופיה, מאפשרת לרועי את המרחב הזה "ברור לי שכביש וחשמל הם סכנות שהזהירות מהם לא מוטבעת בגנים שלנו, וצריך להיות מודעים אליהם ולהשגיח. לגבי רוב הדברים האחרים ישנם מנגנוני זהירות טבעיים שמאפשרים לו לשמור על עצמו. מרגע שרועי למד ללכת הוא ירד במדרגות ודפק בדלת של השכנים, ירד לחצר לבד,  מקסימום הוא יפול ויקום, גם זה בסדר".        

      מקטרגי הספר טוענים כי הזמן והתנאים שיכולות להרשות לעצמן נשות השבט הוא לוקסוס שלא קיים במבנה התא המשפחתי המערבי שכולל פחות תמיכה. במקום להצר על העובדה הזו החליטו נירית וערן לעשות מעשה וליצור מעין שבט גם כאן בתל אביב. שפירא: "בגלל העבודה בעיתונות ונושאי הכתיבה שאני בוחרת, התחילו להגיע המון פניות ממשפחות עם ילדים קטנים. מצאתי את עצמי מייעצת ועוזרת בנושאים כמו הנקה וגידול ולאט לאט התחילה להתגבש סביבנו חברה של משפחות עם ילדים קטנים"

      השלב הבא היה לפתוח במשותף גן לילדי הקהילה שנוצרה. ההורים שכרו גננות ויצרו גן שבו הם לוקחים חלק פעיל. בהדרגה השבט התרחב גם לבילויים ואירועים משותפים אחרים. שפירא: "את ליל הסדר העברנו פה עם עוד חמש משפחות שכולן עוסקות בהריון ולידה, משפחת השבט. אנחנו מתמודדים עם אותן שאלות, פוגשים קשיים דומים, והשיתוף והתמיכה מחלחלים לאט לאט, אנחנו לומדים ליצור במשותף, לשתף, לחלוק בצורה הרבה יותר רחבה וזו חווייה נורא מרגשת."          

                                                   * * *    

       השחקנית מיכל זו-ארץ, אם לטום בן החודשיים, קראה את "עקרון הרצף" במהלך הריונה והוא גרם לה לדבריה "לטלטלה עזה". מיכל:  "גדלתי על סיסמאות שכשילד בוכה צריך לתת לו, שזה מפתח את הריאות, שלא כדאי להחזיק על הידיים, כדי שלא יתרגל ופתאום פגשתי את התיאוריה הקיצונית הזו והיא הבהילה אותי. חשבתי שאלה לא דברים שאני יכולה לתת לילד שלי בחברה מערבית."   

      זו-ארץ חזרה בהדרגה לרעיונות הספר, כשהרגישה פחות מאוימת  "למדתי לעשות את הבלאנס בין התאוריות המיושנות ובין הספר ולקחת מה שמתאים לי. חברה שילדה שמונה חודשים לפניי. סיפרה לי שהילדה ישנה בניהם ונחרדתי, כשהתחברתי לספר הבנתי שזה בסדר, שאני לעולם לא 'אדרוס' אותו מתוך שינה".

    * וכיום הוא ישן אתכם ?  

    זו-ארץ: "יש לו חדר משלו, אבל במשך הלילה הוא נמצא איתנו, בעריסה שלו, וכשהוא מתעורר, הוא בקלות משתחל אלינו למיטה, זה הרבה יותר נוח לכולם. אני לא מניקה, אבל כשהוא לידי, קל לי לתת לו מוצץ ולחבק אותו, והוא נרגע"     המסר העיקרי שזו-ארץ אימצה הוא שלא לתת לטום לבכות מתוך הנחה שהוא ירגע בעצמו "ברור לי  שאם הוא בוכה, הוא זקוק למשהו. מישהו תמיד נמצא לידו, והוא לא מגיע למצב של בכי, הוא קורא לנו, ואנחנו שם.

      את עקרון המגע הצמוד היא מנסה ליישם ממש מהלידה, אבל קשיים הכריחו אותה להתגמש "ילדתי בניתוח קיסרי והיומיים הראשונים היו בעייתיים. ידעתי שהוא זקוק לי, וניסיתי להיות איתו כמה שיותר, אבל ניצלתי גם את האפשרות לקחת אותו לתינוקיה ולנוח. אני לא אדם קיצוני וגם עם טום אני מחפשת ומוצאת את דרך הביניים שנוחה וטובה לכולם. הספר הפך אותי הרבה יותר מודעת לצרכים שלו, אבל יש הרבה דברים שהם בגדר מחקר מעניין שמתאים לשבטים שם ולא לכאן".*

    מה למשל?  

    זו-ארץ: "לא נראה לי אפשרי להיות צמודים לילד 24 שעות ביממה. חזרתי לעבודה אחרי חודש וחצי, כי  אני בהחלט רוצה לעבוד, וסט צילומים הוא לא מקום להביא אליו ילד קטן".  

                                                    * * *   

    דיאנה וד"ר דני קרת הורים לאור (8), יער (6) וניצן (4), קראו את "עקרון הרצף" בחו"ל לפני לידת בנם הבכור והוא שימש מוטיב חשוב בגידול שלושת הבנים. דיאנה הקימה לפני שלוש שנים את "בראשית" , שרות תמיכה להורים חדשים, מעבירה סדנאות הכנה להורים ב"דרך אם"  ומדריכת הנקה. בנוסף לשנות ההורות שלה, מתווספת לה כיום הפרספקטיבה של משפחות טריות רבות שעוברות את סדנאות התמיכה ומתמודדות עם השאלה: כן או לא הורות רצף' ומה המחיר.   

       "הספר שם על המפה את צרכי התינוקות." טוענת דיאנה "במשך  50 שנה הפמיניזם היה עסוק בלקדם את מעמד האישה, הפסיכולוגיה טענה שהילד צריך ריחוק ומרחב, וניתנה יותר תשומת לב לחשיבות של הזוגיות, השימור שלה אחרי לידה וכו. עכשיו שוב חוזרים לבסיס עם הבנה שזוגיות ופמיניזם לא יכולים לבוא על חשבון צרכי התינוקות".

    * למה בעצם?

    הגענו להישגים יפים בחמישים השנים האחרונות?  

    קרת: "זה באמת פרדוקס. יצרנו עולם מדהים של תקשורת שבו הכל קטן ונגיש, ומצד שני התקשורת הבינאישית לוקה. היכולת לאהוב מוגבלת. אנשים הרבה יותר בודדים, ויש המון אלימות בקרב בני הנוער. הפסיכולוגיה מדברת על כך שהיכולת ליצירת קשר נבנית בינקות, בשנים הראשונות. בעיני, זו לא השקעה כל כך מוגזמת, מול הרווח העצום. לספק להם את הצרכים החיוניים של מגע והקשבה, וליצור בסיס מוצק שעשוי לאפשר להם בגרות אחרת, טובה יותר. הגיע הזמן שנעצור ונתחיל לטפל בנפש הבודדה. ליצור את השינוי אפשר ונכון דרך התינוקות שלנו".

    * והיצמדות לרעיון של "עקרון הרצף" מאפשר את השינוי?  

    דיאנה: "החשיבות העצומה של הספר במערב היא ההכרה בצרכים הבסיסיים של התינוק, פשוט להאמין לו, מול ההתעלמות כאידיאולוגיה שהיתה נהוגה קודם. הבעיה שלי עם הגישה של ג'ין לידלוף היא חוסר התייחסות לכאב ומצוקות שיש להורים בתחילת דרכם. העברת מסר שאם הם לא נוהגים לפי עקרונות הספר הם פוגעים בילד.  

     "מחקרים במערב מדברים על כך שכ- 4%-5% מהנשים סובלות מדכאון אחרי לידה ו- 80% מדכדוך. המפגש עם דרך שיש בה חוקים נוקשים יכולה להגביר את התסכול. פגשתי את  לידלוף בסדנה שלה, והתרשמתי שהיא אישה מאד קשה, של שחור ולבן. היא לא ילדה מעולם, וכל המחקר נעשה מנקודת מבט של ילדה שבוחנת את המקומות הפגועים שלה, ובלי פרספקטיבה מספקת של הורות."  

     אחד הקונפליקטים של הורים בין רצון לשמור על האינטימיות בזוגיות מול רצון להיות עבור ילדם ילדם גם בשעות הלילה.  דיאנה: "היו פסיכולוגים שהדגישו את חשיבות מיטת הזוגיות, והזהירו להרחיק משם את הילדים. יש הורים שאכן מעדיפים להשאיר את חדר השינה כמרחב מקודש של הזוגיות. אני אישית מאמינה שאנחנו כבוגרים יכולים לדחות סיפוקים, ילדים קטנים לא. 

     "חשוב בעיני להקשיב לאדם החדש שבא אלינו, ותינוקות מאד ברורים אם רק מקשיבים. הם מאותתים בברור מתי הם זקוקים למגע, לביטחון, ומתי הם צריכים את החופש שלהם. זה שונה מילד לילד, אפילו באותה משפחה. שלושת הילדים ישנו איתנו כתינוקות מתוך תפיסה שאנחנו נמצאים בשבילם 24 שעות ביממה, והיה שלב מאד ברור בו כל אחד רצה לעבור למרחב שלו. בשנתיים האחרונות אני ודני ישנים לבד, כשמידי פעם אנחנו מוצאים איתנו ילד במיטה באמצע הלילה."   

     דיאנה סבורה שרוב ההתחבטויות והשאלות עולות אצל מי שההורות מעמתת אותם עם חסכי ילדות שלהם עצמם. דיאנה: "הורים שחוו ילדות בה הצרכים שלהם סופקו באופן סביר, מתלבטים פחות, וקל להם להיות קשובים לצרכי התינוקות, ועדין לשמור על חיים מלאים, בלי חיכוכים פנימיים, אבל אלה בהחלט המיעוט.    

     "הקושי הוא אצל מי שמתמודדים עם קשיים בחיים הבוגרים, שיכלו לדעתם להימנע מהם. כשהם מגיעים לשלב ההורות הם שואלים הרבה שאלות ומחפשים הכוונה מה נכון ואיך.  להורים כאלה יש לפעמים קושי לראות את צרכי הילד, ולתת לו את המרחב הנכון. הם עלולים ליצור פיצוי יתר לאיזה שהוא כיוון." .

    * לאורך זמן יש תוצאות לגידול לפי עקרון הרצף?  

    דיאנה: "קשה עדין לומר. הילדים האלה שגדלו במערב עוד לא הגיעו לבגרות. אני יכולה להעיד רק לגבי ילדי שלי, שאף פעם לא היו להם חלומות בלהה, שהם מאד עצמאיים, בטוחים בעצמם, מרוצים, מעבר לזה, אני לא יודעת".

    * אז אם זה עדיין לא הוכח,  למה בעצם כל המאמץ?  

    דיאנה: "בעיקר בשביל שארגיש שלמה עם עצמי. כשאזדקן, אני  אדע שפגשתי את הילדים שלי, הכרתי אותם באמת, ומעולם לא התעלמתי מהרצון שלהם למגע, ביום ובלילה, וזו שמחה ענקית".  

     

    חלק מכתבה שלי שהופיעה במעריב לפני כמה שנים, עדין אקטואלית, כנראה תמיד תהיה, והצילום הנפלא של מאיה עודד אותי לקצר , (כן, כן)) ולהביא אותה .

     

    והנה לינק לפוסט נהדר שכתב גילבר בעקבות הפוסט הזה, שווה לפגוש את האיש הענק הזה, ואת מילותיו

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=359053

    דרג את התוכן:

      תגובות (76)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/4/08 05:15:
      ותודות למי שהגיע והוסיף עוד כוכבים אנונימיים ומשמחים, ליעל, לימור, אלונה, איריס, איתן הדיפלומט, יפעת וקליוסטרונשיקה
        16/4/08 05:09:

       

      צטט: בריאות לנצח 2008-04-04 02:45:15

      מיכל
      פוסט מרתק....
      ואני חשבתי לפני 25 שנה שאני מחזיק את הבן שלי על הבטן במיטה וטופח לו על הגב, שאני עושה זאת רק מעצלנות לקום בתורי..... והנה נוצרה תורה...
      מה את אומרת - אולי ארשום פטנט?
      לגופו של עניין, אני חושב שמגע גופני וחום יש לו ערך רב כל החיים, לא רק בינקות
      מחבק אותך!!!
      תודה על פוסט מרתק
      זאב

       

      היי זאב

      כייף כשאתה כאן

      מי כמוך יודע שכל כך רבים מהדברים שאנחנו עושים כאילו מעצלות, כי זה מה שטבעי, מתבררים כהכי נכונים. יש איזה קשר בין אי מאמץ ובין דיוק רגשי

      תודה יקירי

        16/4/08 05:07:

       

      צטט: sozanz 2008-03-29 15:58:39

      חיבוק וקרבה פיזית חיוביים תמיד לילדנו ולנו :)

      גם אני גידלתי את בני עד גיל שנה כך.

      כשחזרתי לעבוד זה היה בילתי אפשרי.

      שיטה זו דורשת הקרבה גדולה מאיתנו ההורים.

       

      בגיל 3, 4 חשוב מאד יחד עם האהבה והקרבה להציב גבולות

      וללמד אותם להתחשב גם בצרכים שלנו ההורים.

       

       תודה רחל

      האמת היא שהדוגלים בשיטה, ולחילופין גם רבות מהתאוריות הפסיכולוגיות המתקדמות יותר, טוענות שההתחשבות והבנת הגבולות נוצרים מעצמם, באופן כמעט טבעי, כשהבסיס הרגשי הראשוני ניתן

      יום מצויין

       

        16/4/08 05:04:

       

      צטט: אסנת גזית 2008-03-28 19:03:17

      אחרי שקראתי פה את הכל ואת כל התגובות, נטמע המסר: אהבה זה כל הסיפור, ובהקשר הספציפי של השיטה - מן הראוי שכל אחד ואחת יבצע את ההתאמות בהתאם לצרכים, כי הורה לא מאושר שחווה "הקרבה" יעביר את התחושה הזו גם לצאצא, גם במגע וגם בהמשך - נתתי לך את חיי, תן לי אותם דרכך: סוג של מסר שעלול לעבור, גם באופן תת קרקעי, כשאמירה היא: רק תהיה מאושר, ילד שלי, זה מה שהכי חשוב... (מזכיר לי איזה שיר של פינק פלויד על אמא כזו) 

       

      איך יצאה לי אחות כל כך חכמה?לשון

      תודה אחותי, את יודעת שעד שאין כוכב ממך, לא סוגרת פוסט ועוברת לבא,נשיקה

        16/4/08 05:01:

       

      צטט: גלי גולד 2008-03-28 00:12:10

      דיברת עלי במקרה?

       

      ברור, רק עליך, כמה זמן לקח לך להגיע?צועק

      טוב, אני יודעת שהיית ממש עסוקה, ובדברים חשובים

      תודה יקירתי על הכוכב שהבאת ממסעותייך

        16/4/08 05:00:

       

      צטט: -תמר- 2008-03-27 21:55:53

       

      צטט: מיכל גזית 2008-03-27 05:40:31

       

      היי תמר

      אני לא קלטתי בספר הטפה, קראתי שם מחקר, מאד מעניין בעיני, שמביא גישה אחרת שקורית במקומות אחרים, והיא לא חייבת להיות אמא לילדים בשביל להביא את מה שהיא ראתה שם, ואת המסקנות שלה מהענייין.

      והסיבה שהוא נקלט בעולם המערבי, כמו שכתבתי כבר קודם, היתה שהוא הגיע בזמן הנכון שבו אנשים ממילא הבינו שמשהו בחינוך בדורות שקדמו לו היה שבלוני מידי, נוקשה, מורה שלא להקשיב לאינסטינקטים אלא להנחיות של מותר ואסור, מה נכון ומה מזיק.

      גדולתו בעיני שהוא חיבר להקשבה לצרכים ההדדייים, ויש מי שהיה מיישם את זה בכל מקרה מתוך יכולת טבעית להקשיב לעצמו, ויש מי שהיה צריך את החיזוקים האלה מבחוץ. גם את לקחת את מה שהתאים לך, כמו שאת כותבת.

      והמשפטים שאת כותבת על ילדים רגועים ועצמאיים הם לדעתי בדיוק מה שעובר דרך הספר, ומסכימה איתך לגמרי שהנכון הוא שלא להתייחס אליו כאל "השיטה" אלא לקחת ממנו מה שנכון לכל משפחה, למבנה שלה, ליכולות שלה ולרצונות. אחרת, זו שוב השענות על כללים מבחוץ, וזו באמת לא היתה המטרה

      תודה שבאת, יום מצויין שיהיה

      נשיקות

       תודה מיכל,

      בתגובתך הארת לי כמה נקודות.

      לפני 8 שנים זה היה "טרנד" בסביבתי הקרובה, כולם דיברו על זה, קראו את זה, התווכחו על זה והעניקו מתנות זו לזו. מנשאי בד בעיקר. כנראה הקרבה הרגשית, בעיקר לאחותי שהתלהבה עד הגג, והרגישה (כמו רוב האמהות לילד ראשון) שהמציאה את ההורות, העירה בי "אנטי" שהוליד את הטרמינולגיה שהשתמשתי בה.

      אולי אם אקרא כעת, במרחק כמה שנים, דברים ייראו לי אחרת.

      כן, הרעיון הוא הקשבה פנימית. בהחלט.

      תודה על תגובתך.

      נשיקות. 

       

      מחזירה את התודה אליך, תודה לך יקירתי

        16/4/08 04:59:

       

      צטט: יוספה 2008-03-27 20:53:22

      פוסט מאד מעניין. הלוואי שרובינו היינו מיישמים את זה, והעולם היה כנראה נראה אחרת. בין שאר הדברים שאני עושה, אני גם מטפלת בשיאצו, ואני רואה שוב ושוב כמה מגע חשב לכולנו- גם למבוגרים שבינינו. כולם צריכים מגע, וכנראה שהרבה אנשים לא מקבלים מספיק. מגע יכול לרפא ולתרום לאיכות חיים טובה יותר לכולנו.

       

      את כל כך צודקת, בכל גיל, בכל מצב, אין כמו מגע. כתבתי על זה פוסט, שמזמין לחיבוקיםלשון

      תודה יקירתי, על הביקור והכיכוב גם

        4/4/08 02:45:
      מיכל
      פוסט מרתק....
      ואני חשבתי לפני 25 שנה שאני מחזיק את הבן שלי על הבטן במיטה וטופח לו על הגב, שאני עושה זאת רק מעצלנות לקום בתורי..... והנה נוצרה תורה...
      מה את אומרת - אולי ארשום פטנט?
      לגופו של עניין, אני חושב שמגע גופני וחום יש לו ערך רב כל החיים, לא רק בינקות
      מחבק אותך!!!
      תודה על פוסט מרתק
      זאב
        29/3/08 15:58:

      חיבוק וקרבה פיזית חיוביים תמיד לילדנו ולנו :)

      גם אני גידלתי את בני עד גיל שנה כך.

      כשחזרתי לעבוד זה היה בילתי אפשרי.

      שיטה זו דורשת הקרבה גדולה מאיתנו ההורים.

       

      בגיל 3, 4 חשוב מאד יחד עם האהבה והקרבה להציב גבולות

      וללמד אותם להתחשב גם בצרכים שלנו ההורים.

        28/3/08 19:03:

      אחרי שקראתי פה את הכל ואת כל התגובות, נטמע המסר: אהבה זה כל הסיפור, ובהקשר הספציפי של השיטה - מן הראוי שכל אחד ואחת יבצע את ההתאמות בהתאם לצרכים, כי הורה לא מאושר שחווה "הקרבה" יעביר את התחושה הזו גם לצאצא, גם במגע וגם בהמשך - נתתי לך את חיי, תן לי אותם דרכך: סוג של מסר שעלול לעבור, גם באופן תת קרקעי, כשאמירה היא: רק תהיה מאושר, ילד שלי, זה מה שהכי חשוב... (מזכיר לי איזה שיר של פינק פלויד על אמא כזו) 

       

        28/3/08 00:13:

      אה ואת זה שכחתי

      :) )))))-הכי חשוב וגם כוכב

        28/3/08 00:12:
      דיברת עלי במקרה?
        27/3/08 21:55:

       

      צטט: מיכל גזית 2008-03-27 05:40:31

       

      היי תמר

      אני לא קלטתי בספר הטפה, קראתי שם מחקר, מאד מעניין בעיני, שמביא גישה אחרת שקורית במקומות אחרים, והיא לא חייבת להיות אמא לילדים בשביל להביא את מה שהיא ראתה שם, ואת המסקנות שלה מהענייין.

      והסיבה שהוא נקלט בעולם המערבי, כמו שכתבתי כבר קודם, היתה שהוא הגיע בזמן הנכון שבו אנשים ממילא הבינו שמשהו בחינוך בדורות שקדמו לו היה שבלוני מידי, נוקשה, מורה שלא להקשיב לאינסטינקטים אלא להנחיות של מותר ואסור, מה נכון ומה מזיק.

      גדולתו בעיני שהוא חיבר להקשבה לצרכים ההדדייים, ויש מי שהיה מיישם את זה בכל מקרה מתוך יכולת טבעית להקשיב לעצמו, ויש מי שהיה צריך את החיזוקים האלה מבחוץ. גם את לקחת את מה שהתאים לך, כמו שאת כותבת.

      והמשפטים שאת כותבת על ילדים רגועים ועצמאיים הם לדעתי בדיוק מה שעובר דרך הספר, ומסכימה איתך לגמרי שהנכון הוא שלא להתייחס אליו כאל "השיטה" אלא לקחת ממנו מה שנכון לכל משפחה, למבנה שלה, ליכולות שלה ולרצונות. אחרת, זו שוב השענות על כללים מבחוץ, וזו באמת לא היתה המטרה

      תודה שבאת, יום מצויין שיהיה

      נשיקות

       תודה מיכל,

      בתגובתך הארת לי כמה נקודות.

      לפני 8 שנים זה היה "טרנד" בסביבתי הקרובה, כולם דיברו על זה, קראו את זה, התווכחו על זה והעניקו מתנות זו לזו. מנשאי בד בעיקר. כנראה הקרבה הרגשית, בעיקר לאחותי שהתלהבה עד הגג, והרגישה (כמו רוב האמהות לילד ראשון) שהמציאה את ההורות, העירה בי "אנטי" שהוליד את הטרמינולגיה שהשתמשתי בה.

      אולי אם אקרא כעת, במרחק כמה שנים, דברים ייראו לי אחרת.

      כן, הרעיון הוא הקשבה פנימית. בהחלט.

      תודה על תגובתך.

      נשיקות. 

        27/3/08 20:53:

      פוסט מאד מעניין. הלוואי שרובינו היינו מיישמים את זה, והעולם היה כנראה נראה אחרת. בין שאר הדברים שאני עושה, אני גם מטפלת בשיאצו, ואני רואה שוב ושוב כמה מגע חשב לכולנו- גם למבוגרים שבינינו. כולם צריכים מגע, וכנראה שהרבה אנשים לא מקבלים מספיק. מגע יכול לרפא ולתרום לאיכות חיים טובה יותר לכולנו.

        27/3/08 05:50:

      ותודה להמון מככבים שהיו פה בחשאי, ראיתי את כולכם, לאישון, שהיה פה ממש ראשון, למניה, למאיה שאחראית לצילום הנהדר, למרי, לאבנר ואורית שהביאו בצמד כדי להקפיץ אותי לשש מאות, לאורית-HSRO'  לרני, למיינד, להתחדשות, ליואב עינהר, ג'קי, מביטה, נמרוד, אירית ממגדל השן, אופיר 123, ערן בדינרי, יגאל שתיים, דודי בוסי, אילן נ. שרית סרי, איתן זקצר

      המון תודה ויום מעולה שיהיה

        27/3/08 05:47:

       

      צטט: חבצלת בעיר 2008-03-26 17:57:47

      מיכלי

      תודה רבה שהבאת את התמצית של הספר המצוין "עקרון הרצף""

      אכן,העולם פתוח להרבה מאוד שיטות של גידול ילדים.

      חשוב שהשיחה מתנהלת,

      שהשולחן ערוך,

      ובעיקר שכל אחד יקח מה שנכון לו.

      אכן,זה אידאלי,

      אבל בהחלט נכון להתחשב,

      בצרכים וביכולת של ההורים.

      אהבה ,זה כל הסיפור. 

       

      יקירתי

      כל כך הרבה מילים עברו פה,

      ואת מתמצתת את זה כל כך פשוט, אהבה זה כל הסיפור,

      כל כך פשוט, לפעמים כל כך מסובך

      תודה על הכיכוב ועל ההארה

      נשיקותמחייך

        27/3/08 05:45:

       

      צטט: רוני... 2008-03-26 01:56:40

      היי מיכל

      בשיטה הזו, לדעתי וגם מנסיוני, כל אחד צריך להתאים חלקים ממנה שמתחברים

      לאישיות הן של הילד והן של ההורים,ולא לנסות והתעקש להשתלב בשבלונה הזו

      בשלמותה,הדוגמאות שהבאת הן קיצוניות לדעתי,להניק עד גיל 3 נו באמת

      אני לא יודע של מי התלות גדולה יותר של האם שלא משחררת את בנה מעצם אישיותה

      או של הילד שהתרגל

      לגבי המיטה ההיתי וניסיתי גם עד גיל 3 לילדה שלי,מודה שזו היתה אנוכיות שלי

      הגמילה היא עדיין עד היום גיל 6 ,לא יודע  אם להגדיר את זה כטעות,זה דיי בעיה

      בכל אופן פוסט נהדר

       

       

      היי רוני

      כייף לראות אותך כאן, ותודה על הכוכב,

      לדעתי הורדתי את הפסקה הזו, אבל נירית ספרה שהיא ניסתה לגמול אותו כי אמרו לה שזה הזמן הנכון, והיה לו לא פשוט עם זה, אז היא החליטה שלא להתעקש ולאפשר את זה. תקופה אחר כך זה קרה באופן טבעי, אם זה התאים לה, והתאים לו, והתאים לכולם, לא רואה עם זה שום בעיה.

      וברור שחלק מהדברים הם אנוכיים, מתאימים לנוחות של כולם, ואני חושבת שגם זה חלק מהרעיונות היפים שעוברים מתוך השיטה הזו, כשזורמים בטבעיות עם מה שנוח לכולם, יש דווקא פחות הקרבה, יותר תחושת שלמות, כשמנסים לעצור דברים בכוח, לפעול כמו שנכון, משהו יוצא לא נכון,

      וגם אני חושבת שהתמונה של מאיה מהממת, מרגע שראיתי אותה רציתי שהיא תככב בפוסט שלי, לפעמים המילים הן רק תרוץקורץ

      חיבוקים ויום נהדר

        27/3/08 05:40:

       

      צטט: -תמר- 2008-03-25 09:48:45

      לספר הזה התוודעתי לפני 8 שנים, כשאחותי ואני ילדנו בהפרש של שבועיים. היא חסידה אדוקה של השיטה, בנה היה צמוד אליה במנשא וישן עמם במיטה וכו', ואני כבר למודת ניסיון בגידול ילדים, לקחתי מה שמתאים לי ואת הרוב השלכתי בשאט נפש.

      לאחר 8 שנים, אני לא יכולה לומר שאחייני הוא יותר עצמאי ובעל ביטחון עצמי ויכולת להתמודד עם העולם טובה יותר משל בני, אולי אפילו ההפך.

      מקומם אותי שמי שלא גדלה ילדים מעולם מטיפה לעולם איך לגדל ילדים, ובכך להבריא את כל החוליים החברתיים. אין לשיטה הזאת שום ביסוסים אמפיריים. הכל תיאוריה.

      אני מאמינה שילד זקוק לפינה שלו, למקום רגוע בו יוכל לישון שינה רגועה. מיטת ההורים אינה מקום כזה, גם הורים זקוקים לאינטימיות וגם הם זקוקים לשינה בלי פחד שבגלגול לכיוון הלא נכון יימחץ ילדם, חס וחלילה.

      אצל אחותי, בגיל שנתיים, העבירה את התאומות למיטות משלהן (במקום המיטה הגדולה המשותפת להורים ושלושת ילדיהם שהיה נהוג שם) והתפלאה מאוד שהן ישנות רצוף כל הלילה, בשונה מהשינה הלא רציפה שהיתה כשכולם ישנו ביחד. אני לא הופתעתי בכלל...

      ויש עוד המון דוגמאות.

       

      ילדים רגועים ועצמאיים גדלים להורים שרגישים לצרכיהם ולעצמם. שמרגישים אהובים והוריהם משמשים מודל לחיקוי. אין "מרשמים מנצחים" לגידול ילדים. ילדים שונים זה מזה וגם הצרכים שלהם והיכולות של הוריהם. לכל משפחה יש מודל אחר שמתאים לה, לעיסוק של ההורים, לנטיות ליבם וכו'.

      אמא שלי אמרה שלילד טוב כשאמא שלו מאושרת (בתשובה לשאלה האם לצאת לעבודה או להשאר עם הילד בבית)  אני מאמינה בזה.

      הספר מעלה אצלי בבית אבק, מי שמעוניין בו שיצור קשר.

       

      היי תמר

      אני לא קלטתי בספר הטפה, קראתי שם מחקר, מאד מעניין בעיני, שמביא גישה אחרת שקורית במקומות אחרים, והיא לא חייבת להיות אמא לילדים בשביל להביא את מה שהיא ראתה שם, ואת המסקנות שלה מהענייין.

      והסיבה שהוא נקלט בעולם המערבי, כמו שכתבתי כבר קודם, היתה שהוא הגיע בזמן הנכון שבו אנשים ממילא הבינו שמשהו בחינוך בדורות שקדמו לו היה שבלוני מידי, נוקשה, מורה שלא להקשיב לאינסטינקטים אלא להנחיות של מותר ואסור, מה נכון ומה מזיק.

      גדולתו בעיני שהוא חיבר להקשבה לצרכים ההדדייים, ויש מי שהיה מיישם את זה בכל מקרה מתוך יכולת טבעית להקשיב לעצמו, ויש מי שהיה צריך את החיזוקים האלה מבחוץ. גם את לקחת את מה שהתאים לך, כמו שאת כותבת.

      והמשפטים שאת כותבת על ילדים רגועים ועצמאיים הם לדעתי בדיוק מה שעובר דרך הספר, ומסכימה איתך לגמרי שהנכון הוא שלא להתייחס אליו כאל "השיטה" אלא לקחת ממנו מה שנכון לכל משפחה, למבנה שלה, ליכולות שלה ולרצונות. אחרת, זו שוב השענות על כללים מבחוץ, וזו באמת לא היתה המטרה

      תודה שבאת, יום מצויין שיהיה

      נשיקות

        27/3/08 05:31:

       

      צטט: טלי שיאצו 2008-03-25 09:33:38

      איזה השקעה בנושא כל כך חשוב :-)

      יש לי את הספר בבית כבר מס' שנים,

      קניתי אותו מתוך סקרנות מקצועית לעניין המגע,

      ואל אף שאני מאוד מאוד מאמינה כי למגע יש כח אדיר,

      הכל בחיים דורש איזון, גם אם זה דבר חיובי.

      וזה ממש מתבקש להשאיר כאן לינק לפוסט האחרון שלי

      כאילו היה זה המשך טבעי לפוסט שלך כשהם יגדלו קצתקורץ

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=360182

      טלי יקירתי

      הפוסט שלך מקסים וכל כך מרגש,

      מסכימה איתך שהוא לגמרי המשך טבעי,

      ואני לא חושבת שמגע צריך איזון, כמה שיותר יותר טוב, זו דעתי,

      תודה על המתנות הנהדרות שאת מביאה, שאת מביאה לעולם, וגם על הכוכב

      נשיקותנשיקה

        27/3/08 05:29:

       

      צטט: עט להשכיר-ניצה צמרת 2008-03-25 04:38:54

      מיכלי היקרה, לא חשוב איך קוראים לזה. זו אהבה.

      החיבור, הובונדינג הם באמת סוג של הכלה בריאה ומיטיבה.

      הכתבה מצויינת.

      החומר מעולה.

      את הספר לא קראתי אבל עכשיו מתחשק לי.

      איזה כיף שאת

      תודה

      (כוכב מחר)

       

      ניצנוצ

      נראה לי שכדאי לך לקרוא, זה ספר חובה לסרטניות, בעיקר בשביל לראות שעשית הכל ממילא, על סמך האינסטינקטים

      הכוכב כבר הגיע, כי נהיה כבר מחר

      תודה אהובה

      כייפית את בעצמך

        27/3/08 05:26:

       

      צטט: נוקי 1 2008-03-25 03:03:59

      תדעי לך מיכלי,

      הפוסט הזה מסביר את הכול.

       

      אוהבת אותך המון

       

      כן,

      הוא מסביר הרבהמחייך

      יוו, איזה כייף שאת פה עם הכוכב והאהבה שלך, כבר דאגתי כשלא ראיתי אותך בהודעות הראשונות, כהרגלך

      אוהבת אותך בהחלט

        27/3/08 05:22:

       

      צטט: שלומית ס. 2008-03-25 01:53:01

       

       

      מעניין מה קורה עם הילדים האלה היום ...

       

      לא בא לך לבדוק אם היא עדיין מניקה ????

       

       

      לא, היא כבר לא מניקהמחייך

      תגידי, מאיפה את ממציאה את האייקונים המטריפים האלה,

      כל ביקור אצלך וממך זה חיוך ענק

      תודה, גם על הכוכב וגם על החיוכים, ובכלל

        27/3/08 05:20:

       

      צטט: שרון מאמינה 2008-03-25 01:11:15

      פוסט נפלא, כתיבה עיניינית, תענוג לעיניים וללב. כרגיל אצלך מיכלי אהובתי.

       

      זהו נושא חשוב ומהותי. כל אשר ילד יבקש הוא מגע, חום, אהבה, קרבה, הגנה וביטחון.

       

      הלוואי וכל הורה היה מאמץ לו את השיטה או לפחות את מהותה.

       

      ישנם אנשים המביאים לעולם ילדים כדי "להביא ילדים", כי צריך, כי זה נורמטיבי, כי מה יגידו וכי "יו שעון החול מתקתק...".

      כל המוסכמות הללו גורמות לאותם הורים לשכוח כי ילדם הקט הינו פרי אהבה, כי ילדם הוא היצור הטהור ביותר בעולם, הוא חלק מבשרם ודמם, כי כמותם- גם הוא- מבקש אהבה. פשוטה. בסיסית.

       

      תנו לו אותה והוא יחזיר לכם כפליים בבגרותו.

       

      כל מילה בסלה

      אישה חכמה ומדהימה שכמוך,

      תודה עליהן, תודה על הכוכב,

      גילבר כתב פוסט שלם בדיוק על זה, הקישור אליו נמצא עכשיו בסוף הכתבה

      אוהבת יקירתי

       

       

       

       

       

       

       

       

        27/3/08 05:17:

       

      צטט: aviev2 2008-03-24 17:45:20

      מיכל רשומה לתפארת...

       

      זהו נושא שתמיד מטריד הורים לפעוטות

       

      ולכל שיטה יש את העז שלה

       

      ויש כל מיני דעות לכאן ולכאן.

       

      ואיך אפשר בכלל לקבוע דעה אחידה

       

      כאשר לכל הורה לכל ילוד האישיות עומדת בפני עצמה.?

       

      יחד עם זאת כשבאים עם רעיון חדש

       

      יש לזה גם את ההיגיון משלו.

       

      גם את הצורך להציע שינוי

       

      אך גם לענות על ביקוש מסוים למצב.

       

      חווינו תקופה ארוכה של נשים וזוגות

       

      ששמים יהבם על טיפוח קריירה

       

      או מימוש עצמי גם אם זה בא

       

      על חשבון גידול הילדים.

       

      נראה לי שיש שינוי במצב

       

      וישנה מגמה שאחד מבני הזוג או שניהם

       

      בכל זאת ישקיעו יותר אם הדבר אפשרי

       

      בלהיות יחד עם הפעוט.

       

      זה לא שינוי גורף אבל הוא לדעתי קיים.( שוב מקווה שאנני טועה בעניין)

       

      ויתכן  שעל סמך זה  שבאה שיטת עיקרון הרצף.

       

      עוד סיבה...שנראת לי היא שרוב ההורים נכנעים ברוב הפעמים

       

      לרצון הפעוטות ולמרבה הפלא הם נתקעים לקונפליקט פנימי

       

      באשר זה נראה להם כפגיעה באגו...אני הגדול מול זה הפיצפון?

       

      וחלק מהכעסים ועונשים באים מתוך האגו.

       

      אז הנה באה שיטה שפותרת להורים את הבעיה הזו..

       

      בקשר לדעתי על השיטה.נראה לי שטבע האדם הוא

       

      שאם נותנים לך תיקח,ותיקח עוד אם אפשר.

       

      ואת זה לומד זה הקט כבר מאז שנולד..

       

      תודה לך על שהבאת..ושולח לך בכיף כוכב.

       

       

      היי איש יקר

      מסכימה איתך לגמרי, השיטה הגיעה, ותפסה כל כך חזק, כי נוצר צורך, מתוך איזה שהוא חוסר שהיה קודם לכן,

      במה שכתבת בסוף דבריך, אני חושבת בדיוק להפך, שאנשים הופכים גרידיים, מפונקים, רוצים עוד, בכדי לכסות על חסכים, על חוסרים שנוצרו בעיקר בתקופת הילדות, אני חושבת שככל שילדים תובעים בילדות בדיוק את מה שהם צריכים, וכשהם מקבלים את זה, הם מסופקים, וזה יצרב וישמש אותם גם בבגרות

      תודה על הכוכב, ועל המילים המאירות שאתה מביא איתך,

      חיבוקיםמחייך

        26/3/08 17:57:

      מיכלי

      תודה רבה שהבאת את התמצית של הספר המצוין "עקרון הרצף""

      אכן,העולם פתוח להרבה מאוד שיטות של גידול ילדים.

      חשוב שהשיחה מתנהלת,

      שהשולחן ערוך,

      ובעיקר שכל אחד יקח מה שנכון לו.

      אכן,זה אידאלי,

      אבל בהחלט נכון להתחשב,

      בצרכים וביכולת של ההורים.

      אהבה ,זה כל הסיפור. 

        26/3/08 05:06:

       

      צטט: galit.lm 2008-03-24 00:44:08

      איזה פוסט! איזה פוסט!

      אני חושבת שהגבולות שהורים מציבים לילדים והמרחק שהם יוצרים, נובע הרבה פעמים מפחד. פחד לאבד את השליטה על הגבולות. פחד שאם הם יאפשרו משהו, ייפרצו החוקים, הגבולות ולא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. לכן, מעדיפים לייצר חוקים נוקשים ולאכוף אותם בכח.

       

      מאמינה גדולה בעיקרון הרצף ובהטבעה הזאת שמתרחשת בתקופה הראשונה.

      תודה על פוסט מ-ר-ת-ק!

      (*).

       

      גלית אהובתי

      תודה שבאת, ועל כוכב, מכוכבי הביכורים שלך,

      אין לי אלא להפנות באהבה והתפעלות כל מי שקורא כאן אל הפוסטים שלך, שעוסקים בדיוק בנושאים האלה מנקודות המבט הכל כך חכמות שלך

      נשיקותנשיקה

        26/3/08 05:02:

       

      צטט: גרושה רעת לב 2008-03-23 23:16:28

      מביא חשק ללדת שוב

       

      מצחיקה שכמוך

      מסקרנת את, מי את?צוחק

        26/3/08 05:01:

       

      צטט: צליל-דורי קליין 2008-03-23 14:37:46

      מיכל יקרה

      זה הספר שאני נהגתי לתת מתנה לחברים בהריון

      אני לא גידלתי את ילדיי לגמרי על פי הדרך שהם מספרים שם..

      האינסטינקט שלי פעל , והיו צמודים אלי, גם פיזית בתור תינוקות...

      ניקיתי את הבית כשהם על גבי..וגם אפילו העברתי חוגים כשהם עלי...ועזבתי עבודה ממוסדת כדי להיות איתם

      אתמול העלית את התמונה הזאת

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=360875

      ובכל הפעלה על האינדיאנים אני מספרת את זה...

      תודה שהבאת....

      ללמוד עוד ועוד

      חיבוק לך מיכל

       

      היי דורי יקירתי

      נהדרת התמונה שהבאת,

      וכמו שאני מבינה את זה, הדרך שבה את גידלת, היא בדיוק הדרך שמובאת בספר, מתוך הקשבה וחיבור

      נשיקות נשיקה ותודה

        26/3/08 04:58:

       

      צטט: חנה בית הלחמי 2008-03-22 21:37:22

      איך קורה צמצום הפונט הזה בקפה????

      צטט: חנה בית הלחמי 2008-03-22 21:36:17

      מיכל,

      אני מודה שלא שרדתי את כל הטקסט הארוך הזה. עיקרון הרצף הוא ספר שקיים בארץ כבר לפחות כעשור (ואף עבר דרכי בראשית אמהותי - בני הבכור בן 12, מול נירית דנתי בנושא בתכנית "מבט נשי" כשהייתי בהריון עם ביתי הקטנה - היום בת שש וחצי). הוא ספר הזוי שגורם נזק בל יתואר לנשים מעצם התלות האינסופית בפונקציה האמהית הבסיסית - הרבה מעבר לנדרש ולסביר על מנת לאפשר לאם לטפח תחומים נוספים בחייה. הספר הזה הוא חלק מהגל החוזר - הוא דומה ברוחו לתיאוריות של ד"ר ספוק שהחזירו בשנות החמישים מליוני נשים משוק העבודה הביתה, רק שבהיותו כל כך הזוי, נזקיו קטנים מאלו של ד"ר ספוק. הוא מתבסס על מחקר שבטי באיזור שקשיי ההזנה והפרנסה בו הכריחו טיפול שבטי משולב בילדי השבט, מטעמים השרדותיים. זה לא בדיוק מצבן הסוציואקונומו של זוהרות-העיניים שמסתובבות צמודות-ילדים ומבוזבזות עד כאב, בין אם בלב תל אביב או ביישובים גליליים פסטוראליים.

      חנה.

       

      היי חנה

      כמו שכתבתי לאיילת לפני, אין לי וכנראה גם לא לך מספרים שיכולים להוכיח צד זה או אחר, כך ששתינו מסתמכות על מה שראינו או על מה שאנחנו מאמינות בו.

      ומה שאני ראיתי הפוך ממה שאת מתארת. 100% מאמהות הרצף שאני פגשתי (שוב, אלה שאני פגשתי ומכירה באופן אישי) הן נשים מאד מוגשמות ומרוצות, חלקן בנו קריירה חדשה עם חווית האמהות, אחרות המשיכו את זו הקודמת. התאוריה הזו דווקא אפשרה להן ליצור איזון עדין, ריקוד בין התחומים שהוא הרבה יותר שלם ופחות מתוסכל.

      ואם את מכירה את נירית באופן אישי, את יודעת כמה זה נכון לגביה

      אז תאורטית התאוריה יכולה, זה לא משפט שפוגש את המציאות שאני רואה סביבי. ושוב, הדגש הוא הקשבה, איזון בין התחומים, וחיבור לאינסטינקטים והרצונות.

      תודה יקירתי

        26/3/08 04:49:

       

      צטט: קסם... 2008-03-22 21:14:29

      מיכל יקרה

      תמיד זה נפלא ומרתק לקרוא אותך

      משאיר חומר למחשבה....  מחכה לפוסט הבא....שבוע  נפלא 

       

      איזה קסם את

      תודה שבאת, וכיכבת, ושאת שם תמיד

      נשיקותמחייך

        26/3/08 04:48:

       

      צטט: l_oren 2008-03-22 19:59:04

      פוסט מרתק וגם קשת הדעות שהוצגה.

      אם יש משהו שאני לא סובל, זה שיטות. זה יוצר דוגמטיות ואטימות

      לא קראתי מעולם ספר על הורות. אני פועל מאינטואיציה בלבד. אני מסכים שקרבה תמידית לילד בגילאים המוקדמים מגבירה את הבטחון העצמי והאמון של הילד באנשים.כשהילד משדר את הצורך, צריך להיות קשובים לו. מצד שני גם הורה צריך ספייס. ילדים קולטים גם את זה.

      זה משחק עדין של הרמוניה. צריך רק להיות זמין, קשוב ורגוע כמה שאפשר. 

      אין לי בעיה שאחד הילדים יישן לידי על בסיס ספורדי כשהוא חש צורך (חולה, סיוטים וכו')

      לא רצף הוא החשוב, אלא הזמינות.

      כל מה שאמרתי הוא מנסיון של שלושה ילדים. 

      וכוכב 

       

      קולולולו

      אורן שוב כאן, הבטיח אחרי החגים, אז התעכבנו כמה חודשים, אז מה אם אנשים התגעגעו פה בשקט.

      תודה על התובנות, יש מי שטבעי לו לפעול לפי אינסטינקטים, יש מי שהיה צריך חיזוק לזה, וזה יופי בכל מקרה, העיקר שזה מגיע בסופו של דבר לשם, הקשבה לצרכים, הקשבה לאינטינקטים

      תודה יקירי, כייף של כוכב

        26/3/08 04:45:

       

      צטט: n.sof 2008-03-22 19:33:58

      לדעתי, השילוב בין שני הגישות הוא נשמע נכון.

      לגדל ילד על פי גישה אחת נראה קצת מגביל.

      ניתן לקחת רעיונות טובים מהרבה גישות.

      שניה לפני שהילד נכנס למסגרת ו"מתקלקל"...

      חשוב שיפנים שהבית הוא מקור לבטחון ויציבות.

      יש ליצור אמון בינו לבין ההורים.

      כך יצמצם נזקים מהסביבה.

      וכן.גם לדעתי יש להביא ילדים אחרי

      הביסוס בקריירה.

      כך שאפשר באמת להשקיע בחיי משפחה

      בלי להעביר לילד רגשות אשמה.

      פוסט מעניין במיוחד.

      תודה!:)

       

      היי ניריתוש

      מסכימה עם כל מילה, אז לא אאריך, רק אודה, על המילים והכוכב ובכלל על היותך

        26/3/08 04:43:

       

      צטט: בימאית 2008-03-22 00:23:00

      יקירתי אני חושבת שעקרון הרצף הלא רלוונטי לחברה המודרנית אחראי לפירוקן של משפחות רבות. העירבוב בין עבודה,זוגיות והורות הוא ערבוב עדין ויש לרקוח אותו בזהירות מירבית, גם הילדים שנתקלתי בהם שעברו סוג של חוויה שכזו היו ילדים חסרי גבולות שטבעו בים של מסרים סותרים. תאורית הרצף הייתה נכונה לחברות שבטיות שאינן רלוונטיות לחיים המודרנים ולכן אני חושבת שמדובר באיזו האדרה מיותרת של קונספט מיושן וכושל.

      היי איילת

      מכיוון ששתינו כנראה לא מצויידות במספרים מדוייקים אלא רק במה שראינו סביבנו, הדיון הזה ישאר כנראה רק ברמת התאוריה,

      אבל מה שאני ראיתי הפוך לגמרי ממה שאת מתארת.

      ראיינתי שש משפחות (הכנסתי הנה רק שלוש) אחת מהן התפרקה, השאר חיות ביחד יופי. כך גם עם משפחות אחרות שאני מכירה אישית וחיות ברמת קיצוניות כזו או אחרת לפי השיטה הזו. אחוזי פרידה הרבה הרבה יותר נמוכים ממה שמוגדר כיום ככלל האוכלוסיה. אולי זה מקרי לגמרי, אולי לא.

      גם הילדים שראיתי באותם משפחות, וחלקם כיום כבר בני עשר (יש גם בני יותר בטח, אבל אני לא מכירה אותם אישית) הם ילדים בטוחים ועצמאיים ועוברים באופן טבעי לבלבול הטבעי והברור של גיל ההתבגרות, בדרך שנראית מאד בריאה ויפה.

      וכמו שכתבתי כבר בהרבה תגובות לפני, תאוריית הרצף מדברת על שבטי האינדיאנים ורבים מהדברים לא ישימים ואפשריים כאן, אבל עקרונות של הקשבה, מגע וחום הם דברים שהדהדו במערב בצורה מאד ברורה, וכנראה לא סתם, כנראה שהרבה מהילדים שהפכו להורים הרגישו חוסרים מהילדות שלהם, ומצאו את התשובות ודרכים יותר נכונות שהם יכלו לאמץ למשפחות העתידיות שלהם,

      כיום זה אולי מיושן, כשהוא יצא הוא היה די מהפכני, ולדעתי מאד בצדק

      נשיקות יקירתי ותודה על הכוכב והמילים

        26/3/08 04:32:

       

      צטט: לאבלי 2008-03-21 21:37:53

      איזה כתבה ארוכה..לא מאמינה שנשארתי עד הסוף :-)

       

      אני מאמינה שאיש באמונתו יחיה ושמה שטוב לאחד לא בהכרח טוב לאחר

      כל ילד הוא שונה וכל הורה בוודאי

      ברור שנכון וחשוב המגע ותשומת הלב לצרכים של הילד

      אבל אני דוגלת בלאמץ דברים טובים ונכונים מכמה היבטים ולא להיצמד רק לרעיון אחד

      כי אין אמת אבסולוטית ,כל אחד יכול ללכת עם האמת שלו וזה יעבוד או שלא..

      צריך תמיד להסתכל על התמונה הגדולה ולנסות לבדוק כל רגע ורגע

      מה מתאים. החיים הם דינמים ומצבים משתנים. חשוב להיות קשובים ולזרום

      עם הלב,הנשמה והראש בחטיבה אחת עד כמה שניתן.

      אני אומרת שהלב לא טועה :-)

       

      שבת שלום וחיבוק

       

      יפה שלי

      איזה כייף שבימים הכל כך מטורפים שעוברים עליך עברת פה, קראת עד הסוף, והבאת כוכב. כייף לימחייך

      כתבתי בתגובות הקודמות שגם בעיני חשוב להיות קשובים ולזרום עם הלב, ומסכימה איתך כל כך שהוא יודע, הוא אף פעם לא טועה,

      ובעיני זו גדולתו של הספר הזה, הוא מעודד את הדברים האלה. קראתי אותו כבר לפני כמה שנים, אבל אני לא זוכרת בו הטפה לקיצוניות, יותר עידוד תחושות, עידוד אינסטינקטים

      חיבוקים מקסימה שכמוך

        26/3/08 04:28:

       

      צטט: חלקת אהבה קטנה 2008-03-21 18:25:06

      כמובן שכאמא כל צעקה אחרונה עברה דרכי

       

      יש הרבה דרכים לגדל את הילד וספרים רבים נכתבו ומאמרים אין ספור יתנו עצה זו או אחרת

       

      כל אחד צריך לקחת את מה שטוב ומתאים לו

       

      ותמיד לזכור לחיות כל יום במחיצת הילד הכי ממצא שרק אפשר כי יום שעבר לא יחזור עוד....

       

      היי איילת

      תודה על הכוכב והביקור

      כמו בהרבה תחומים, יש דעות לכאן ולכאן, ומחקרים שמוכיחים תאוריות הפוכות לגמרי.

      בתחום גידול ילדים זה הרבה יותר רגיש, וכולם בטח ממש רוצים לדעת את הנוסחא הכי נכונה כדי שלא לעשות טעויות, ואין כזו.

      העקרונות שאת מביאה נראים לי חשובים ומאד מאד נכונים

      חיבוקיםמחייך

        26/3/08 04:25:

       

      צטט: כש-רונית 2008-03-21 13:41:18

      רעיון מקסים, ביצוע קצת יותר קשה

      אבל לפחות כמו כרגיל אצלך, חומר למחשבה

      שלחתי את זה ליאיר ונעמי, בני וכלתי שיקראו!!!

      תודה מיכל

      אחזור...

       

      רוניתה, כשרונית יפה שכמוך, עכשיו כשכבר חיבקתי אותך במציאות אני יודעת,

      תודה על הכוכב,

      נראה לי חשוב שהורים צעירים יקראו אותו, יקחו מה שמתאים, ומה שלא שידופדף, לדעתי כל אחד יכול להוציא את הכמה טיפים שמתאימים לו

      נשיקותמחייך

        26/3/08 04:23:

       

      צטט: אילן שריף 2008-03-21 06:55:06

      הרעיון הוא בעיני מקסים. גם אנחנו לפני מספר שנים נדלקנו עליו. רק שבהדרגה ראינו שיש בו משהו בעצם לא מתאים לנו. לא מתאים לחיים שלנו. לחיים הקצת יותר מודרניים. נדמה לי שגילינו שגם למחברת הספר לא היו ילדים כשכתבה אותו (זה לא אומר שאסור לה לכתוב ספר כזה אבל לפחות ברמת הניסוי האישי זה אומר משהו). כשבאים ילדים נוספים למשפחה התיאוריה הזאת בכלל הופכת למשהו מרוחק. בצחוק קראה לזה בת זוגי- החיים כעיקרון חוסר הרצף.
      שלא יובן לא נכון- אני בעד מגע פיסי, בעד נסיון להיות הרבה ביחד, בעד לנסות לישון עם התינוק ולא להרחיקו. הכל במידה. וכל משפחה צריכה למצוא את האיזון שלה בין המשיכה להיות ביחד ולא להתנתק לעולם לבין צרכים התפתחותיים ומשפחתיים אחרים.
      יש לנו במשפחה אימרה "הורים זה אהבה (רצף...), גבולות (חוסר רצף?), והסעות (זה עיקר הרצף להורים של ילדים שקצת גדלים)".
      אה, והצילום של מאיה חבקין- מקסים!

       

      היי אילן

      יופי לראות אותך כאן, ותודה על הכוכב ממך,

      כל המילים שאתה אומר, מגע פיזי, להיות יותר ביחד, לישון עם התינוק ולא להרחיקו, נראים היום יותר ויותר טבעים, בזמן שהיא כתבה את הספר, התאוריות היו הפוכות, אנחנו עדיין גדלנו על לתת לילד לבכות, שלא יהיה מפונק.

      ואם היה לה חלק בלהביא את ההבנות האלה למערב, אם אנשים למדו קצת קצת להקשיב יותר לאינסטינקטים של עצמם, לרצונות של הילדים, אני חושבת שזו ברכה גדולה.

      ושוב, ברור לכולם שאי אפשר להעתיק את כל מה שהיא הביאה לעולם המערבי, זה נראה לי ברור לכולם, אני חושבת שהיא הביאה סיפורי חיים שהם אולי קיצוניים ולא מתאימים למערב, אבל פתחו דרך התייחסות אחרת, ובזה גדולתו.

      תודהנשיקה

        26/3/08 04:17:

       

      צטט: רני123 2008-03-21 06:53:43

      תגובה זו נכתבה באמצעות היד הלא דומיננטית קורץ

       

      אתה תלמיד מאד חרוץמחייך

        26/3/08 04:16:

       

      צטט: רני123 2008-03-21 06:52:41

      אני מנסה להניח בצד את האינסטינקט השיפוטי.

      אני גדלתי בבית ילדים, ומגיל 3 שבועות הופקעתי מהורי. וגם  כל חברי.

      גודלנו באמצעות מטפלת ו/או שומרת לילה אשר הייתה מגיעה בשלב כלשהו של הלילה למשמע בכיינו. רבים מהילדים התנסו בנסיונות בריחה לילים לכיוון חדר ההורים (כך קראו לזה אז).

      אין ספק שיותר חום ומגע היו טובים לנו.

      אבל קיצוניות באשר היא, נדמה לי כי אינה נכונה.

      להניק בגיל 3 נשמע לי מופרך. ילד שמתנהל כאילו הכל לו ושלו? שאימו הופכת להיות בעיקר אימא ופחות אדם בפני עצמו? ומה על הגבר שחיי איתה? שנאלץ לוותר על אישתו?

      לא פעם שמעתי ידידות נשואות שלאחר שילדו איבדו עניין בבעליהן, מבחינת "עשה את שלו".

      לגדל ילדים צריך להיות עניין טבעי ופשוט. הרבה אהבה, הרבה יציבות וכל היתר פחות חשוב.

      בשבטים שעליהם נעשה המחקר, כורח המציאות הכתיב את החיבור הבלתי אמצעי והבלתי פוסק בין האם לילד (היא צריכה לשאוב מים והילד אם ישאר לבד יטרף או יוכש וכ').

      נראה לי ילדותי וגחמני להעתיק את העניין כמות שהוא..

      בשבטים האלו לא היה גם חשמל ולא סופרמרקטים... ולא שירותי רפואה.

      בכל מקרה - איש באמונתו יחיה.

       

      היי רני

      אני פוגשת כאן בייעוצים הרבה ילדי קיבוצים, אצל רובם יש נזקים רגשיים שהם ממשיכים לסחוב כל חייהם הבוגרים. יש לי חבר, יליד קיבוץ שמטפל כיום בדיוק באותם ילדים במגוון שיטות, יש שם שריטות מאד ברורות ומוכרות, אצל רבים מהם.

      זו קיצוניות, זה לפעול לפי הספר ולהעתיק שיטה, כי כך נכון בעיני הקבוצה, לא חשוב מה מרגישים ההורים עם זה, בטח לא משנה מה מרגישים הילדים עם זה, כך נכון לפעול.

      עקרון הרצף בעיני הוא בדיוק ההפך, כי הוא פותח ומדגיש את אופציית ההקשבה, זה מה שכל המשפחות שבכתבה, ורבות אחרות שאיתם דיברתי לקחו.

      אף אחת מהן לא לקחה אותו בנוקשות, כך וכך צריך לנהוג ואחרת זו טעות, ועובדה שגם המשפחות שמופיעות כאן מציגות שלוש דרכים שונות לחלוטין אחת מהשניה.

      שמחה שבאת, תבוא עודנשיקה

        26/3/08 03:59:

       

      צטט: באבאבום 2008-03-21 00:37:14

      היו תקופות בעולם שאנשים מסויימים, לא נגיד שמות ולא נשלוף תמונות, עשו ניסויים על בעלי חיים. זה כבר נגמר, הוארנו,  והיום כולם חברים של כולם בלי יוצא מן הכלל.

       

      אחד מהניסויים של השנים החשוכות הללו היה לראות, מה קורה אם ילד לא מקבל מגע בכלל.

      זה מאוד מסקרן ידענים ומדענים לראות כל מיני דברים.

       

      אתם יודעים מה קרה לכל הילדים שלא נגעו בהם? הם פשוט מתו.

      פלופ, ודי.

       

      * * *

       

      ראיתי פעם מישהו שלקח חלק בפרוייקט חונכות.

      היה שם ילד שהכיר מבית רק מגהצים וסיגריות על העור.

      המישהו הזה, לא נגיד שמות ולא נצביע כי אסור, שם עליו על הילד הזה בטעות יד מלטפת ועוד פלט "מקסים!", אחרי שזה הקטן העז לשיר בפני יתר החברים באירוע מיוחד עם מצלמות ונגנים מקצועיים. וכולם מחאו לו כפיים.

       

      אתם יודעים מה קרה לו? הוא נדבק ליד המלטפת כמו ילד שגדל על מגהצים, וזה המשיך עד לאוטובוס, ואחר כך כל הנסיעה הבייתה, והלכו חלפו להן כמה דקות, בזהירות בזהירות, לנתק אותו, מהיד שליטפה לפני שעה, כדי שיכולנו כולנו להיפרד בלילה טוב.

       

      * * *

       

      בין אם הנשים של היום יותר גבריות מן הגברים ובין אם הגברים של היום יותר נשיים מהנשים - הילדים שיוצאים לאלה או לאלה, אין להם הרבה אופציות: או "שמח ובוטח", או "מגהץ", או "מת".

       

      מי הוא זה שבוחר?...

       

      גילבר איש מופלא

      בנוסף למילים הנהדרות שהבאת כאן, כתבת פוסט שלם בעקבות, שכל כך נגע בי, ואני פשוט מעדיפה לשים לינק אליך, שעוד אנשים יהנו

      אין, אין עליך, אחד יחיד ומיוחד

        26/3/08 03:56:

       

      צטט: אלמה 2008-03-20 17:36:12

      מרתק ביותר.

       

      בסופו של דבר נדמה לי שחלק בלתי נפרד מחינוך ילדנו מסתמך על מי אנו

      ומהיכן באנו.  לטוב ולרע..

       

       

      היי יפה תודה על המילים והכוכב

      את ממש צודקת לדעתי, ודיאנה, המרואיינת האחרונה בכתבה הזו אומרת מילים מאד יפות על כל, שווה לקרוא אותה

      חיבוקיםנשיקה

        26/3/08 03:55:

       

      צטט: rom-w 2008-03-20 17:05:47

      רוצה להגיד שהסיכום שהבאת לנו כאן מצויין, תענוג לקרוא וזורם שזה טוב.

       

      לגופו של עניין.

      אני לא אוהבת קיצוניות בשום תחום בחיים ובטח שלא בעניין גידול ילדים. אין נכון לא נכון ואין סיסמאות. שיטת "עקרון הרצף"  אליבא דה ג'ין לידלוף קיצונית מדי לטעמי. גם אני חושבת שהיא מתאימה לתרבות בה לאישה יש תפקידה אחד בחיים והוא לספק צרכיו של הגבר שלה וצורכיהם של ילדיה...בהחלט לא מתאים לנשים החדשות הקרייריסטיות.

      אז, תגידי - אבל טובת הילד? - על זה לי יש  להגיד...

      נכון, טובת הילד חשובה, אבל מה איתך? איפה החיים שלך? אלא אם החיים שלך הם הילדים - ואת זה אני לא פוסלת - במקרה כזה צריך לעשות בחירות אחרות - אי אפשר לקחת את הכל בסוף מתמוטטים ואם לא - אזי בסוף נותרים מתוסכלים ועם תחושות פספוס גדולות.

       

      חוץ מזה...אני באמת מאמינה שיש לאזן, זה נכון שילדים מפנימים דברים כבר ביומם הראשון או אף לפני שנולדו (ע"פ מחקרים שהוגשו בערוץ 8) - זה רק שאני לא חושבת שילדים צריכים להיות כל הזמן עם ההורים עם החברים שלהם והשכנים...יש גבול, זו דוקא איננה הסביבה הטיבעית שלו ולא צריכה להיות.

      אז דיי אהבתי את מה ש'זו-ארץ' תיארה ...שיטה שהיא התפשרות בין קיצוניות אחת לקיצוניות - הרצף, משהו באמצע...לדעתי כך זה צריך להיות.

      עכשיו... בגדול...

      תיאוריות עולות תיאוריות נופלות...הכל ניסוי ותעייה ואנחנו השפנים בגדול :)

      אבל זו אני - סקפטית :)

       

      היי רום

      תודה על המילים החשובות שלך, ועל הכוכב כמובן

      כתבתי לך אתמול בלילה תגובה ארוכה ארוכה, והאינטרנט בלע אותה לחיכו,

      אני חושבת שאותן נשים שמופיעות בכתבה, ועוד כאלה שהופיעו בכתבה המקורית, וקיצצתי, כדי שלא יהיה כל כך ארוך, ממש לא מתוסכלות,

      הן בבחירה מלאה ומאד שמחה. הן לא וויתרו על חייהן, לא על קריירה, להפך, חלקן אפילו בנו קריירה חדשה בדיוק מתוך המקום הזה והחוויות שהן עברו בתוכו.

      כולן טוענות שהספר עודד אותן להקשבה, בדיוק ההפך מהקרבה, חלקן בחרו לצרף את הילדים לאורח החיים שלהם כשותפים פעילים יותר, אחרות לא, אישה באמונתה, אני לגמרי לא רואה פה קיצוניות, להפך, הרבה יותר רכות, פחות נוקשות של הצמדות לחוקים.

      חיבוקים ויום נפלא

        26/3/08 01:58:

      אגב , התמונה מהמממת

      אהבתי

        26/3/08 01:56:

      היי מיכל

      בשיטה הזו, לדעתי וגם מנסיוני, כל אחד צריך להתאים חלקים ממנה שמתחברים

      לאישיות הן של הילד והן של ההורים,ולא לנסות והתעקש להשתלב בשבלונה הזו

      בשלמותה,הדוגמאות שהבאת הן קיצוניות לדעתי,להניק עד גיל 3 נו באמת

      אני לא יודע של מי התלות גדולה יותר של האם שלא משחררת את בנה מעצם אישיותה

      או של הילד שהתרגל

      לגבי המיטה ההיתי וניסיתי גם עד גיל 3 לילדה שלי,מודה שזו היתה אנוכיות שלי

      הגמילה היא עדיין עד היום גיל 6 ,לא יודע  אם להגדיר את זה כטעות,זה דיי בעיה

      בכל אופן פוסט נהדר

        25/3/08 09:48:

      לספר הזה התוודעתי לפני 8 שנים, כשאחותי ואני ילדנו בהפרש של שבועיים. היא חסידה אדוקה של השיטה, בנה היה צמוד אליה במנשא וישן עמם במיטה וכו', ואני כבר למודת ניסיון בגידול ילדים, לקחתי מה שמתאים לי ואת הרוב השלכתי בשאט נפש.

      לאחר 8 שנים, אני לא יכולה לומר שאחייני הוא יותר עצמאי ובעל ביטחון עצמי ויכולת להתמודד עם העולם טובה יותר משל בני, אולי אפילו ההפך.

      מקומם אותי שמי שלא גדלה ילדים מעולם מטיפה לעולם איך לגדל ילדים, ובכך להבריא את כל החוליים החברתיים. אין לשיטה הזאת שום ביסוסים אמפיריים. הכל תיאוריה.

      אני מאמינה שילד זקוק לפינה שלו, למקום רגוע בו יוכל לישון שינה רגועה. מיטת ההורים אינה מקום כזה, גם הורים זקוקים לאינטימיות וגם הם זקוקים לשינה בלי פחד שבגלגול לכיוון הלא נכון יימחץ ילדם, חס וחלילה.

      אצל אחותי, בגיל שנתיים, העבירה את התאומות למיטות משלהן (במקום המיטה הגדולה המשותפת להורים ושלושת ילדיהם שהיה נהוג שם) והתפלאה מאוד שהן ישנות רצוף כל הלילה, בשונה מהשינה הלא רציפה שהיתה כשכולם ישנו ביחד. אני לא הופתעתי בכלל...

      ויש עוד המון דוגמאות.

       

      ילדים רגועים ועצמאיים גדלים להורים שרגישים לצרכיהם ולעצמם. שמרגישים אהובים והוריהם משמשים מודל לחיקוי. אין "מרשמים מנצחים" לגידול ילדים. ילדים שונים זה מזה וגם הצרכים שלהם והיכולות של הוריהם. לכל משפחה יש מודל אחר שמתאים לה, לעיסוק של ההורים, לנטיות ליבם וכו'.

      אמא שלי אמרה שלילד טוב כשאמא שלו מאושרת (בתשובה לשאלה האם לצאת לעבודה או להשאר עם הילד בבית)  אני מאמינה בזה.

      הספר מעלה אצלי בבית אבק, מי שמעוניין בו שיצור קשר.

        25/3/08 09:33:

      איזה השקעה בנושא כל כך חשוב :-)

      יש לי את הספר בבית כבר מס' שנים,

      קניתי אותו מתוך סקרנות מקצועית לעניין המגע,

      ואל אף שאני מאוד מאוד מאמינה כי למגע יש כח אדיר,

      הכל בחיים דורש איזון, גם אם זה דבר חיובי.

      וזה ממש מתבקש להשאיר כאן לינק לפוסט האחרון שלי

      כאילו היה זה המשך טבעי לפוסט שלך כשהם יגדלו קצתקורץ

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=360182

        25/3/08 05:23:

       

       

      כל אחד בסופו של דבר, עושה את שמתאים לו ומאמין שזו הדרך הטובה ביותר.

      אני לוקחת קרדיט מהוריי, על הקשבה עצמאות והמון חום ואהבה אליי ולאחיותיי

      אותם אימצתי בחום והעברתי לארבעת ילדיי.

      אמא שלי תמיד אמרה לי שאסור להשביץ עם ילדים, את אף פעם לא יודעת מה יצא מהם:)

      נכון להיום לי כבר יש בנות 20 ועוד שני בנים קטנים יותר, אני בהחלט יכולה להגיד

      שהדרך שלי (של הורי) עובדת נפלא.

      אני החברה הכי טובה שלהם ולפני הכל אמא ולשימחתי אני זו שמנווטת את ספינת חיי,

      את עולמם כילדים ומתבגרים עם כל הכבוד שמשתמע מכך ומקבלת את מקומי ואת הזוגיות שלי, שלא פחות חשובה על מנת שאוכל לתת להם אמא מאושרת, לחיי הערב המאוחרות

      והלילה, יש הפרדה מוחלטת, לשימחתי.

      בנותיי חיות את עצמאותם לתפארת מחוץ לבית מקווה שגם ילדיה יצליחו בכך.

      תודה שאת מביאה תמיד מביאה חומר מקסים, למחשבה או לדיון.

       

      תודה גיין

      שמחה לשמוע שגדלת בחוויה כל כך טובה, גם אני בורכתי, מאד, אבל לא כולם כך, לעיתים מתוך כוונות טובות, לחשל, להכין לחיים, לעיתים מתוך פחדים שגרמו להשען על איך שכולם נוהגים, והתוצאות הן ילדים שגדלו לבוגרים בלתי מאושרים

      שמחה שאת באה הנה, ובהחלט מעלה את הדיונים למקומות מעניינים

       

       

      מיכלי היקרה, לא חשוב איך קוראים לזה. זו אהבה.

      החיבור, הובונדינג הם באמת סוג של הכלה בריאה ומיטיבה.

      הכתבה מצויינת.

      החומר מעולה.

      את הספר לא קראתי אבל עכשיו מתחשק לי.

      איזה כיף שאת

      תודה

      (כוכב מחר)

        25/3/08 03:03:

      תדעי לך מיכלי,

      הפוסט הזה מסביר את הכול.

       

      אוהבת אותך המון

        25/3/08 01:53:

       

       

      מעניין מה קורה עם הילדים האלה היום ...

       

      לא בא לך לבדוק אם היא עדיין מניקה ????

       

        25/3/08 01:11:

      פוסט נפלא, כתיבה עיניינית, תענוג לעיניים וללב. כרגיל אצלך מיכלי אהובתי.

       

      זהו נושא חשוב ומהותי. כל אשר ילד יבקש הוא מגע, חום, אהבה, קרבה, הגנה וביטחון.

       

      הלוואי וכל הורה היה מאמץ לו את השיטה או לפחות את מהותה.

       

      ישנם אנשים המביאים לעולם ילדים כדי "להביא ילדים", כי צריך, כי זה נורמטיבי, כי מה יגידו וכי "יו שעון החול מתקתק...".

      כל המוסכמות הללו גורמות לאותם הורים לשכוח כי ילדם הקט הינו פרי אהבה, כי ילדם הוא היצור הטהור ביותר בעולם, הוא חלק מבשרם ודמם, כי כמותם- גם הוא- מבקש אהבה. פשוטה. בסיסית.

       

      תנו לו אותה והוא יחזיר לכם כפליים בבגרותו.

       

       

       

       

       

       

       

        24/3/08 17:45:

      מיכל רשומה לתפארת...

       

      זהו נושא שתמיד מטריד הורים לפעוטות

       

      ולכל שיטה יש את העז שלה

       

      ויש כל מיני דעות לכאן ולכאן.

       

      ואיך אפשר בכלל לקבוע דעה אחידה

       

      כאשר לכל הורה לכל ילוד האישיות עומדת בפני עצמה.?

       

      יחד עם זאת כשבאים עם רעיון חדש

       

      יש לזה גם את ההיגיון משלו.

       

      גם את הצורך להציע שינוי

       

      אך גם לענות על ביקוש מסוים למצב.

       

      חווינו תקופה ארוכה של נשים וזוגות

       

      ששמים יהבם על טיפוח קריירה

       

      או מימוש עצמי גם אם זה בא

       

      על חשבון גידול הילדים.

       

      נראה לי שיש שינוי במצב

       

      וישנה מגמה שאחד מבני הזוג או שניהם

       

      בכל זאת ישקיעו יותר אם הדבר אפשרי

       

      בלהיות יחד עם הפעוט.

       

      זה לא שינוי גורף אבל הוא לדעתי קיים.( שוב מקווה שאנני טועה בעניין)

       

      ויתכן  שעל סמך זה  שבאה שיטת עיקרון הרצף.

       

      עוד סיבה...שנראת לי היא שרוב ההורים נכנעים ברוב הפעמים

       

      לרצון הפעוטות ולמרבה הפלא הם נתקעים לקונפליקט פנימי

       

      באשר זה נראה להם כפגיעה באגו...אני הגדול מול זה הפיצפון?

       

      וחלק מהכעסים ועונשים באים מתוך האגו.

       

      אז הנה באה שיטה שפותרת להורים את הבעיה הזו..

       

      בקשר לדעתי על השיטה.נראה לי שטבע האדם הוא

       

      שאם נותנים לך תיקח,ותיקח עוד אם אפשר.

       

      ואת זה לומד זה הקט כבר מאז שנולד..

       

      תודה לך על שהבאת..ושולח לך בכיף כוכב.

       

      איזה פוסט! איזה פוסט!

      אני חושבת שהגבולות שהורים מציבים לילדים והמרחק שהם יוצרים, נובע הרבה פעמים מפחד. פחד לאבד את השליטה על הגבולות. פחד שאם הם יאפשרו משהו, ייפרצו החוקים, הגבולות ולא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. לכן, מעדיפים לייצר חוקים נוקשים ולאכוף אותם בכח.

       

      מאמינה גדולה בעיקרון הרצף ובהטבעה הזאת שמתרחשת בתקופה הראשונה.

      תודה על פוסט מ-ר-ת-ק!

      (*).

        23/3/08 23:16:
      מביא חשק ללדת שוב

      מיכל יקרה

      זה הספר שאני נהגתי לתת מתנה לחברים בהריון

      אני לא גידלתי את ילדיי לגמרי על פי הדרך שהם מספרים שם..

      האינסטינקט שלי פעל , והיו צמודים אלי, גם פיזית בתור תינוקות...

      ניקיתי את הבית כשהם על גבי..וגם אפילו העברתי חוגים כשהם עלי...ועזבתי עבודה ממוסדת כדי להיות איתם

      אתמול העלית את התמונה הזאת

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=360875

      ובכל הפעלה על האינדיאנים אני מספרת את זה...

      תודה שהבאת....

      ללמוד עוד ועוד

      חיבוק לך מיכל

        22/3/08 21:37:

      איך קורה צמצום הפונט הזה בקפה????

      צטט: חנה בית הלחמי 2008-03-22 21:36:17

      מיכל,

      אני מודה שלא שרדתי את כל הטקסט הארוך הזה. עיקרון הרצף הוא ספר שקיים בארץ כבר לפחות כעשור (ואף עבר דרכי בראשית אמהותי - בני הבכור בן 12, מול נירית דנתי בנושא בתכנית "מבט נשי" כשהייתי בהריון עם ביתי הקטנה - היום בת שש וחצי). הוא ספר הזוי שגורם נזק בל יתואר לנשים מעצם התלות האינסופית בפונקציה האמהית הבסיסית - הרבה מעבר לנדרש ולסביר על מנת לאפשר לאם לטפח תחומים נוספים בחייה. הספר הזה הוא חלק מהגל החוזר - הוא דומה ברוחו לתיאוריות של ד"ר ספוק שהחזירו בשנות החמישים מליוני נשים משוק העבודה הביתה, רק שבהיותו כל כך הזוי, נזקיו קטנים מאלו של ד"ר ספוק. הוא מתבסס על מחקר שבטי באיזור שקשיי ההזנה והפרנסה בו הכריחו טיפול שבטי משולב בילדי השבט, מטעמים השרדותיים. זה לא בדיוק מצבן הסוציואקונומו של זוהרות-העיניים שמסתובבות צמודות-ילדים ומבוזבזות עד כאב, בין אם בלב תל אביב או ביישובים גליליים פסטוראליים.

      חנה.

        22/3/08 21:36:

      מיכל,

      אני מודה שלא שרדתי את כל הטקסט הארוך הזה. עיקרון הרצף הוא ספר שקיים בארץ כבר לפחות כעשור (ואף עבר דרכי בראשית אמהותי - בני הבכור בן 12, מול נירית דנתי בנושא בתכנית "מבט נשי" כשהייתי בהריון עם ביתי הקטנה - היום בת שש וחצי). הוא ספר הזוי שגורם נזק בל יתואר לנשים מעצם התלות האינסופית בפונקציה האמהית הבסיסית - הרבה מעבר לנדרש ולסביר על מנת לאפשר לאם לטפח תחומים נוספים בחייה. הספר הזה הוא חלק מהגל החוזר - הוא דומה ברוחו לתיאוריות של ד"ר ספוק שהחזירו בשנות החמישים מליוני נשים משוק העבודה הביתה, רק שבהיותו כל כך הזוי, נזקיו קטנים מאלו של ד"ר ספוק. הוא מתבסס על מחקר שבטי באיזור שקשיי ההזנה והפרנסה בו הכריחו טיפול שבטי משולב בילדי השבט, מטעמים השרדותיים. זה לא בדיוק מצבן הסוציואקונומו של זוהרות-העיניים שמסתובבות צמודות-ילדים ומבוזבזות עד כאב, בין אם בלב תל אביב או ביישובים גליליים פסטוראליים.

      חנה.

        22/3/08 21:14:

      מיכל יקרה

      תמיד זה נפלא ומרתק לקרוא אותך

      משאיר חומר למחשבה....  מחכה לפוסט הבא....שבוע  נפלא 
        22/3/08 19:59:

      פוסט מרתק וגם קשת הדעות שהוצגה.

      אם יש משהו שאני לא סובל, זה שיטות. זה יוצר דוגמטיות ואטימות

      לא קראתי מעולם ספר על הורות. אני פועל מאינטואיציה בלבד. אני מסכים שקרבה תמידית לילד בגילאים המוקדמים מגבירה את הבטחון העצמי והאמון של הילד באנשים.כשהילד משדר את הצורך, צריך להיות קשובים לו. מצד שני גם הורה צריך ספייס. ילדים קולטים גם את זה.

      זה משחק עדין של הרמוניה. צריך רק להיות זמין, קשוב ורגוע כמה שאפשר. 

      אין לי בעיה שאחד הילדים יישן לידי על בסיס ספורדי כשהוא חש צורך (חולה, סיוטים וכו')

      לא רצף הוא החשוב, אלא הזמינות.

      כל מה שאמרתי הוא מנסיון של שלושה ילדים. 

      וכוכב 

        22/3/08 19:33:

      לדעתי, השילוב בין שני הגישות הוא נשמע נכון.

      לגדל ילד על פי גישה אחת נראה קצת מגביל.

      ניתן לקחת רעיונות טובים מהרבה גישות.

      שניה לפני שהילד נכנס למסגרת ו"מתקלקל"...

      חשוב שיפנים שהבית הוא מקור לבטחון ויציבות.

      יש ליצור אמון בינו לבין ההורים.

      כך יצמצם נזקים מהסביבה.

      וכן.גם לדעתי יש להביא ילדים אחרי

      הביסוס בקריירה.

      כך שאפשר באמת להשקיע בחיי משפחה

      בלי להעביר לילד רגשות אשמה.

      פוסט מעניין במיוחד.

      תודה!:)

        22/3/08 00:23:
      יקירתי אני חושבת שעקרון הרצף הלא רלוונטי לחברה המודרנית אחראי לפירוקן של משפחות רבות. העירבוב בין עבודה,זוגיות והורות הוא ערבוב עדין ויש לרקוח אותו בזהירות מירבית, גם הילדים שנתקלתי בהם שעברו סוג של חוויה שכזו היו ילדים חסרי גבולות שטבעו בים של מסרים סותרים. תאורית הרצף הייתה נכונה לחברות שבטיות שאינן רלוונטיות לחיים המודרנים ולכן אני חושבת שמדובר באיזו האדרה מיותרת של קונספט מיושן וכושל.
        21/3/08 21:37:

      איזה כתבה ארוכה..לא מאמינה שנשארתי עד הסוף :-)

       

      אני מאמינה שאיש באמונתו יחיה ושמה שטוב לאחד לא בהכרח טוב לאחר

      כל ילד הוא שונה וכל הורה בוודאי

      ברור שנכון וחשוב המגע ותשומת הלב לצרכים של הילד

      אבל אני דוגלת בלאמץ דברים טובים ונכונים מכמה היבטים ולא להיצמד רק לרעיון אחד

      כי אין אמת אבסולוטית ,כל אחד יכול ללכת עם האמת שלו וזה יעבוד או שלא..

      צריך תמיד להסתכל על התמונה הגדולה ולנסות לבדוק כל רגע ורגע

      מה מתאים. החיים הם דינמים ומצבים משתנים. חשוב להיות קשובים ולזרום

      עם הלב,הנשמה והראש בחטיבה אחת עד כמה שניתן.

      אני אומרת שהלב לא טועה :-)

       

      שבת שלום וחיבוק

        21/3/08 18:25:

      כמובן שכאמא כל צעקה אחרונה עברה דרכי

       

      יש הרבה דרכים לגדל את הילד וספרים רבים נכתבו ומאמרים אין ספור יתנו עצה זו או אחרת

       

      כל אחד צריך לקחת את מה שטוב ומתאים לו

       

      ותמיד לזכור לחיות כל יום במחיצת הילד הכי ממצא שרק אפשר כי יום שעבר לא יחזור עוד....

        21/3/08 13:41:

      רעיון מקסים, ביצוע קצת יותר קשה

      אבל לפחות כמו כרגיל אצלך, חומר למחשבה

      שלחתי את זה ליאיר ונעמי, בני וכלתי שיקראו!!!

      תודה מיכל

      אחזור...

        21/3/08 06:55:
      הרעיון הוא בעיני מקסים. גם אנחנו לפני מספר שנים נדלקנו עליו. רק שבהדרגה ראינו שיש בו משהו בעצם לא מתאים לנו. לא מתאים לחיים שלנו. לחיים הקצת יותר מודרניים. נדמה לי שגילינו שגם למחברת הספר לא היו ילדים כשכתבה אותו (זה לא אומר שאסור לה לכתוב ספר כזה אבל לפחות ברמת הניסוי האישי זה אומר משהו). כשבאים ילדים נוספים למשפחה התיאוריה הזאת בכלל הופכת למשהו מרוחק. בצחוק קראה לזה בת זוגי- החיים כעיקרון חוסר הרצף.
      שלא יובן לא נכון- אני בעד מגע פיסי, בעד נסיון להיות הרבה ביחד, בעד לנסות לישון עם התינוק ולא להרחיקו. הכל במידה. וכל משפחה צריכה למצוא את האיזון שלה בין המשיכה להיות ביחד ולא להתנתק לעולם לבין צרכים התפתחותיים ומשפחתיים אחרים.
      יש לנו במשפחה אימרה "הורים זה אהבה (רצף...), גבולות (חוסר רצף?), והסעות (זה עיקר הרצף להורים של ילדים שקצת גדלים)".
      אה, והצילום של מאיה חבקין- מקסים!
        21/3/08 06:53:
      תגובה זו נכתבה באמצעות היד הלא דומיננטית קורץ
        21/3/08 06:52:

      אני מנסה להניח בצד את האינסטינקט השיפוטי.

      אני גדלתי בבית ילדים, ומגיל 3 שבועות הופקעתי מהורי. וגם  כל חברי.

      גודלנו באמצעות מטפלת ו/או שומרת לילה אשר הייתה מגיעה בשלב כלשהו של הלילה למשמע בכיינו. רבים מהילדים התנסו בנסיונות בריחה לילים לכיוון חדר ההורים (כך קראו לזה אז).

      אין ספק שיותר חום ומגע היו טובים לנו.

      אבל קיצוניות באשר היא, נדמה לי כי אינה נכונה.

      להניק בגיל 3 נשמע לי מופרך. ילד שמתנהל כאילו הכל לו ושלו? שאימו הופכת להיות בעיקר אימא ופחות אדם בפני עצמו? ומה על הגבר שחיי איתה? שנאלץ לוותר על אישתו?

      לא פעם שמעתי ידידות נשואות שלאחר שילדו איבדו עניין בבעליהן, מבחינת "עשה את שלו".

      לגדל ילדים צריך להיות עניין טבעי ופשוט. הרבה אהבה, הרבה יציבות וכל היתר פחות חשוב.

      בשבטים שעליהם נעשה המחקר, כורח המציאות הכתיב את החיבור הבלתי אמצעי והבלתי פוסק בין האם לילד (היא צריכה לשאוב מים והילד אם ישאר לבד יטרף או יוכש וכ').

      נראה לי ילדותי וגחמני להעתיק את העניין כמות שהוא..

      בשבטים האלו לא היה גם חשמל ולא סופרמרקטים... ולא שירותי רפואה.

      בכל מקרה - איש באמונתו יחיה.

        21/3/08 00:37:

      היו תקופות בעולם שאנשים מסויימים, לא נגיד שמות ולא נשלוף תמונות, עשו ניסויים על בעלי חיים. זה כבר נגמר, הוארנו,  והיום כולם חברים של כולם בלי יוצא מן הכלל.

       

      אחד מהניסויים של השנים החשוכות הללו היה לראות, מה קורה אם ילד לא מקבל מגע בכלל.

      זה מאוד מסקרן ידענים ומדענים לראות כל מיני דברים.

       

      אתם יודעים מה קרה לכל הילדים שלא נגעו בהם? הם פשוט מתו.

      פלופ, ודי.

       

      * * *

       

      ראיתי פעם מישהו שלקח חלק בפרוייקט חונכות.

      היה שם ילד שהכיר מבית רק מגהצים וסיגריות על העור.

      המישהו הזה, לא נגיד שמות ולא נצביע כי אסור, שם עליו על הילד הזה בטעות יד מלטפת ועוד פלט "מקסים!", אחרי שזה הקטן העז לשיר בפני יתר החברים באירוע מיוחד עם מצלמות ונגנים מקצועיים. וכולם מחאו לו כפיים.

       

      אתם יודעים מה קרה לו? הוא נדבק ליד המלטפת כמו ילד שגדל על מגהצים, וזה המשיך עד לאוטובוס, ואחר כך כל הנסיעה הבייתה, והלכו חלפו להן כמה דקות, בזהירות בזהירות, לנתק אותו, מהיד שליטפה לפני שעה, כדי שיכולנו כולנו להיפרד בלילה טוב.

       

      * * *

       

      בין אם הנשים של היום יותר גבריות מן הגברים ובין אם הגברים של היום יותר נשיים מהנשים - הילדים שיוצאים לאלה או לאלה, אין להם הרבה אופציות: או "שמח ובוטח", או "מגהץ", או "מת".

       

      מי הוא זה שבוחר?...

       

        20/3/08 17:36:

      מרתק ביותר.

       

      בסופו של דבר נדמה לי שחלק בלתי נפרד מחינוך ילדנו מסתמך על מי אנו

      ומהיכן באנו.  לטוב ולרע..

       

        20/3/08 17:05:

      רוצה להגיד שהסיכום שהבאת לנו כאן מצויין, תענוג לקרוא וזורם שזה טוב.

       

      לגופו של עניין.

      אני לא אוהבת קיצוניות בשום תחום בחיים ובטח שלא בעניין גידול ילדים. אין נכון לא נכון ואין סיסמאות. שיטת "עקרון הרצף"  אליבא דה ג'ין לידלוף קיצונית מדי לטעמי. גם אני חושבת שהיא מתאימה לתרבות בה לאישה יש תפקידה אחד בחיים והוא לספק צרכיו של הגבר שלה וצורכיהם של ילדיה...בהחלט לא מתאים לנשים החדשות הקרייריסטיות.

      אז, תגידי - אבל טובת הילד? - על זה לי יש  להגיד...

      נכון, טובת הילד חשובה, אבל מה איתך? איפה החיים שלך? אלא אם החיים שלך הם הילדים - ואת זה אני לא פוסלת - במקרה כזה צריך לעשות בחירות אחרות - אי אפשר לקחת את הכל בסוף מתמוטטים ואם לא - אזי בסוף נותרים מתוסכלים ועם תחושות פספוס גדולות.

       

      חוץ מזה...אני באמת מאמינה שיש לאזן, זה נכון שילדים מפנימים דברים כבר ביומם הראשון או אף לפני שנולדו (ע"פ מחקרים שהוגשו בערוץ 8) - זה רק שאני לא חושבת שילדים צריכים להיות כל הזמן עם ההורים עם החברים שלהם והשכנים...יש גבול, זו דוקא איננה הסביבה הטיבעית שלו ולא צריכה להיות.

      אז דיי אהבתי את מה ש'זו-ארץ' תיארה ...שיטה שהיא התפשרות בין קיצוניות אחת לקיצוניות - הרצף, משהו באמצע...לדעתי כך זה צריך להיות.

      עכשיו... בגדול...

      תיאוריות עולות תיאוריות נופלות...הכל ניסוי ותעייה ואנחנו השפנים בגדול :)

      אבל זו אני - סקפטית :)

        20/3/08 07:14:

       

      צטט: מיכל גזית 2008-03-20 06:44:28

       

      צטט: גיין 2008-03-20 06:09:13

      אממ... לא אהבתי את הרעיון כלל.

      שיא האינטימיות בזוגיות זה להביא את פרי האהבה .

      ואחר כך  לאבד חלק ממנה בלילות?...

      ילד בן 3 יונק בשעה שיש חברים, לא אהבתי כלל.

      וסלון שנהפך למגרש משחקים.

      ילד צריך שעות שינה מסודרים ומספקים

      וחברים של ההורים, זה לא חברים שלו.

      או טו טו ויבין שיחות וישקלו מילים

      וספק אם ישארו חברים:)

       

      תינוק לא מגיע ישר אל סל עם בד.

      רק הזמן של להאכיל, הגרפס, החלפת חיתולים

      מקלחת ושטיפות בין לבין, זה מספיק זמן פיסי

      של קרבה, חיבוק חום בין שעות השינה שלו.

      יש לי עוד הרבה מה להגיד, לגבי המשך הפוסט

      אבל אסתפק בזה, שהשיטה ממש לא לטעמי.

       

       

      היי ג'יין

      חייבת קודם כל להדגיש, שלהבדיל מהרבה מהפוסטים הקודמים שמביאים את דעתי נטו, כאן, ככתבה עיתונאית, אני מביאה דברים בשם אומרם, כך שאני בעצם לא ברת וויכוח.

      יחד עם זאת, הכתבה מביאה כמה גישות, גם את ההתנגדות לשיטה, וגם את ההדרגתיות שבה משפחות לקחו אותה. היו שני קטעים שהורדתי, מפאת קוצר המקום שבהם דיברו על בחירה יותר סלקטיבית של מה לקחת ומה לא, גם מיכל זו ארץ מספרת שהיא אימצה רק חלק קטן מהדברים, ונירית שמופיעה בהתחלה, היא בהחלט יותר קיצונית בדרכה.

      אבל הדגש הכי חשוב, ואיתו אני בהחלט מסכימה, שהגישה הזו עודדה הקשבה, לצרכים האישיים, ולצרכי הילד, בניגוד לגישות שחלקנו גדלנו עליהם, שהלכו על מותר ואסור, נכון ולא נכון, ומתוך ההקשבה, נוצרות המון הסתעפויות בדרכים,

      ועוד יחד עם זאת, עברו כמה שנים מאז כתיבת הכתבה, עם נירית נשארתי בקשר, וראיתי עוד את רועי, בצמיחתו, וגם את הילדה שנולדה אחר כך, הם בהחלט נשארו חברים, מבחינתם הדרך הזו המשיכה וממשיכה להיות לגמרי נכונה להם, ואם זו דרך שחידדה אצלם את האינטינקטים הטבעיים ואפשרה להם לצמוח עם משפחה מאד מאושרת ומגובשת, וילדים שמחים, מה רע בכך, הדגש הוא שחשוב שהמשפחה הזו עשתה ועושה מה שנכון עבורם

      כל אחד בסופו של דבר, עושה את שמתאים לו ומאמין שזו הדרך הטובה ביותר.

      אני לוקחת קרדיט מהוריי, על הקשבה עצמאות והמון חום ואהבה אליי ולאחיותיי

      אותם אימצתי בחום והעברתי לארבעת ילדיי.

      אמא שלי תמיד אמרה לי שאסור להשביץ עם ילדים, את אף פעם לא יודעת מה יצא מהם:)

      נכון להיום לי כבר יש בנות 20 ועוד שני בנים קטנים יותר, אני בהחלט יכולה להגיד

      שהדרך שלי (של הורי) עובדת נפלא.

      אני החברה הכי טובה שלהם ולפני הכל אמא ולשימחתי אני זו שמנווטת את ספינת חיי,

      את עולמם כילדים ומתבגרים עם כל הכבוד שמשתמע מכך ומקבלת את מקומי ואת הזוגיות שלי, שלא פחות חשובה על מנת שאוכל לתת להם אמא מאושרת, לחיי הערב המאוחרות

      והלילה, יש הפרדה מוחלטת, לשימחתי.

      בנותיי חיות את עצמאותם לתפארת מחוץ לבית מקווה שגם ילדיה יצליחו בכך.

      תודה שאת מביאה תמיד מביאה חומר מקסים, למחשבה או לדיון.

       

       

        20/3/08 06:44:

       

      צטט: גיין 2008-03-20 06:09:13

      אממ... לא אהבתי את הרעיון כלל.

      שיא האינטימיות בזוגיות זה להביא את פרי האהבה .

      ואחר כך  לאבד חלק ממנה בלילות?...

      ילד בן 3 יונק בשעה שיש חברים, לא אהבתי כלל.

      וסלון שנהפך למגרש משחקים.

      ילד צריך שעות שינה מסודרים ומספקים

      וחברים של ההורים, זה לא חברים שלו.

      או טו טו ויבין שיחות וישקלו מילים

      וספק אם ישארו חברים:)

       

      תינוק לא מגיע ישר אל סל עם בד.

      רק הזמן של להאכיל, הגרפס, החלפת חיתולים

      מקלחת ושטיפות בין לבין, זה מספיק זמן פיסי

      של קרבה, חיבוק חום בין שעות השינה שלו.

      יש לי עוד הרבה מה להגיד, לגבי המשך הפוסט

      אבל אסתפק בזה, שהשיטה ממש לא לטעמי.

       

       

      היי ג'יין

      חייבת קודם כל להדגיש, שלהבדיל מהרבה מהפוסטים הקודמים שמביאים את דעתי נטו, כאן, ככתבה עיתונאית, אני מביאה דברים בשם אומרם, כך שאני בעצם לא ברת וויכוח.

      יחד עם זאת, הכתבה מביאה כמה גישות, גם את ההתנגדות לשיטה, וגם את ההדרגתיות שבה משפחות לקחו אותה. היו שני קטעים שהורדתי, מפאת קוצר המקום שבהם דיברו על בחירה יותר סלקטיבית של מה לקחת ומה לא, גם מיכל זו ארץ מספרת שהיא אימצה רק חלק קטן מהדברים, ונירית שמופיעה בהתחלה, היא בהחלט יותר קיצונית בדרכה.

      אבל הדגש הכי חשוב, ואיתו אני בהחלט מסכימה, שהגישה הזו עודדה הקשבה, לצרכים האישיים, ולצרכי הילד, בניגוד לגישות שחלקנו גדלנו עליהם, שהלכו על מותר ואסור, נכון ולא נכון, ומתוך ההקשבה, נוצרות המון הסתעפויות בדרכים,

      ועוד יחד עם זאת, עברו כמה שנים מאז כתיבת הכתבה, עם נירית נשארתי בקשר, וראיתי עוד את רועי, בצמיחתו, וגם את הילדה שנולדה אחר כך, הם בהחלט נשארו חברים, מבחינתם הדרך הזו המשיכה וממשיכה להיות לגמרי נכונה להם, ואם זו דרך שחידדה אצלם את האינטינקטים הטבעיים ואפשרה להם לצמוח עם משפחה מאד מאושרת ומגובשת, וילדים שמחים, מה רע בכך, הדגש הוא שחשוב שהמשפחה הזו עשתה ועושה מה שנכון עבורם

        20/3/08 06:35:

       

      צטט: אוסטרליה 2008-03-20 05:34:38

      אני לצערי לא בעד השיטה הזאת. זה יוצר לפעמים תלות של התינוק בהוריו.

      תינוק צריך לישון בעריסה ואחר כך במיטה שלו. כל מה שקשור מעבר לכך

      שיהיה מצידי דבוק לאמא. למרות שדברים כאלו גורמים בסופו של דבר לילד

      מפונדרק.

       

      תומכי השיטה הזו טוענים בדיוק להפך,

      שהילדים האלה הופכים להיות הרבה יותר עצמאיים, פחות מפונברקים אם להשתמש במילתך,

      ראיתי כמה מהם, כאלה שהוריהם היו קיצוניים יותר או פחות בעבודה עם הדרך הזו, חייבת להגיד שממש ראו את זה עליהם, בהחלט ראו הבדל,

      וכמובן, איש באמונתו יחיה

      תודה על הביקור המוקדם כל כך

      יום מצויין

        20/3/08 06:09:

      אממ... לא אהבתי את הרעיון כלל.

      שיא האינטימיות בזוגיות זה להביא את פרי האהבה .

      ואחר כך  לאבד חלק ממנה בלילות?...

      ילד בן 3 יונק בשעה שיש חברים, לא אהבתי כלל.

      וסלון שנהפך למגרש משחקים.

      ילד צריך שעות שינה מסודרים ומספקים

      וחברים של ההורים, זה לא חברים שלו.

      או טו טו ויבין שיחות וישקלו מילים

      וספק אם ישארו חברים:)

       

      תינוק לא מגיע ישר אל סל עם בד.

      רק הזמן של להאכיל, הגרפס, החלפת חיתולים

      מקלחת ושטיפות בין לבין, זה מספיק זמן פיסי

      של קרבה, חיבוק חום בין שעות השינה שלו.

      יש לי עוד הרבה מה להגיד, לגבי המשך הפוסט

      אבל אסתפק בזה, שהשיטה ממש לא לטעמי.

       

        20/3/08 05:34:

      אני לצערי לא בעד השיטה הזאת. זה יוצר לפעמים תלות של התינוק בהוריו.

      תינוק צריך לישון בעריסה ואחר כך במיטה שלו. כל מה שקשור מעבר לכך

      שיהיה מצידי דבוק לאמא. למרות שדברים כאלו גורמים בסופו של דבר לילד

      מפונדרק.