כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    yoram ever-hadani

    הבלוג של יורם עבר-הדני: הרהורים של קופירייטר בעבר, במאי פרסומות וסופר ילדים בהווה, ואולי גם כמה סיפורים מאחורי הקלעים...

    רקוויאם לפעמון בית הספר.

    42 תגובות   יום ראשון, 13/5/07, 08:53

    בבתי הספר של היום כבר אין צלצולים. דומה שהם הופקעו מחיי בית הספר באמצע שנות התשעים ביחד עם התלבושת האחידה ועם הלימוד בעל פה של שירת דבורה.

    בכל פעם שאני עובר ליד חצר בית ספר, לא חשוב איפה, ושומע במקום הצלצול של נעוריי את הפור-אליז של מוצרט או החמישית של בטהובן בסאונד אוטו-גלידה צורם וזייפני, משהו בתוכי נחמץ. אני קרוב כחוט השערה לפסוע בצעד נחרץ של למזכירות ולדרוש כמו זקן מריר אם לא אכפת להם להחזיר את הצלצול ההוא, החשמלי.  

    אני בסך הכל גרסא מאוחרת, אולי טיפה מתוחכמת יותר של שלום, השרת הזקן של "בית יחזקאל", בית הספר היסודי שלי. בזמן הפסקות החשמל שלום פעמון ישןהיה מוציא מהמחסן הישן את הפעמון הידני, ובאחת נראה גבוה ממאה וחמישים הסנטימטר שאלוהים הקציב לו. הוא היה אוחז ביד בוטחת בידית העץ המעוצבת של הפעמון, ומסתובב בין המסדרונות בפסיעות רחבות של אדם עם מטרה,  מנופף את הגביע ואת העלי, ועל פניו נסוך אושר מנצח. לעיתים גם כשהחשמל היה חוזר, הוא היה מכבה את מערכת הצלצולים החשמלית לעוד הפסקה אחת ומסתובב עם פעמון המתכת בידו.  

    אבל שלום, היו אומרים לו התלמידים שסבבו אותו דרך קבע בהפסקות, החשמל חזר, למה לך להסתובב כמו חמור, עם הפעמון הכבד הזה, ולהתעייף? שלום שקצת נדהם מעזות המצח ומהשפה המבוגרת של הילדים הגיב בביטול: תגידו לי את האמת, ילדים קטנים שלי, זה לא פעמון הרבה יותר טוב? תקשיבו איזה צלצול יפה יש לו 'דינג דינג דינג' ואיזה גועל נפש הפעמון של היום מטרטר בראש כאילו מלחמה...לא כל מה שישן זה לא שווה, ילדים שלי...  ובסוף שלום היה מצקצק צקצוק נעלב על כך שהילדים לא קונים את הטיעונים הנוסטלגיים שלו,  וסיים: אולי אני מסתובב כמו חמור, אבל אתם תראו שהפעמון הזה יעבוד גם עוד מאה שנה והפעמון שלכם עם כל החשמל והכל, מי יודע כמה זמן יחזיק.

    בשלב הזה השיחה הייתה כבדה על תלמידי כיתה ז' שפשוט חזרו לשחק כדורגל, ושלום חזר לדנגדנג עם הפעמון הישן במסדרונות, כי באמת הגיע הזמן לסיים את ההפסקה. אני בטוח שהוא צדק. גם אם הפעמון שלו מעלה חלודה באיזה מחסן, או מזבלה, אין לי ספק שהדינגים שלו עדיין נשמעים הרבה יותר טוב מכל טרטור פעמון חשמלי. שלום, יש להניח, לא חי היום, אבל  נבואתו הגשימה את עצמה והפעמון החשמלי אכן לא שרד את השנים.

    אבל אני עדיין אני מתגעגע אליו, אל הטרטור העצבני ההוא.  אולי זה קצת פאתטי לגבר בן 39 להתרפק על צליל מטריד של גולה רוטטת המתנקשת בצלחת מתכת חלודה, אבל מי אמר שאנחנו מתגעגעים רק לדברים שעשו לנו טוב? אנחנו מתגעגעים לאבני דרך. לנקודות ציון שעוזרות לנו לזהות את עצמנו מתחת לשכבות המאובקות שהותירו השנים שחלפו. לרגעים חדים דיים, שיכולים להעיד שהיינו קיימים בזמנים אחרים. שעשינו והרגשנו, ששמחנו וכעסנו שכאבנו. שהיינו. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (41)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/5/07 11:48:

       

      צטט: yafiti 2007-05-26 22:19:19

      גם אני גדלתי על הצלצול הישן,

      כשהייתי בתיכון, פתאום הפסיק הצלצול ונדם.

      במשך שבוע שלםחשבנו שהצלצול התקלקל, ולא קישרנו בין ההיעלמות המסתורית של הצלצול לבין הצליל של האוטו-גלידה שהחל לפקוד אותנו כמה פעמים ביום.... 

      אחרי שהצלצול הרינגטוני והילדותי הזה נכנס לחיינו, המשפט המורתי "הצלצול הוא בשבילי" כבר נשמע פחות אקטואלי.

       

      ואגב, שאפו על הפועל המשושה "לדנגדנג" - הוא כשלעצמו מביא לך כוכב....

       

       

      יכול מאוד להיות שעוד כמה שנים ואולי כבר היום כשאומרים את המשפט "הצלצול הוא בשבילי" הילדים לא בדיוק יודעים מה המקור. השאלה אם בבתי הספר עדיין קוראים לזה "צלצול"? צריך לבדוק את זה.

      תודה

        26/5/07 22:19:

      גם אני גדלתי על הצלצול הישן,

      כשהייתי בתיכון, פתאום הפסיק הצלצול ונדם.

      במשך שבוע שלםחשבנו שהצלצול התקלקל, ולא קישרנו בין ההיעלמות המסתורית של הצלצול לבין הצליל של האוטו-גלידה שהחל לפקוד אותנו כמה פעמים ביום.... 

      אחרי שהצלצול הרינגטוני והילדותי הזה נכנס לחיינו, המשפט המורתי "הצלצול הוא בשבילי" כבר נשמע פחות אקטואלי.

       

      ואגב, שאפו על הפועל המשושה "לדנגדנג" - הוא כשלעצמו מביא לך כוכב....

       

       

        18/5/07 01:00:

       

      צטט: shargilm 2007-05-18 00:40:34

      כיכבתי בירוק, בשמי, ובשם כל מיש נכנס לאובדראפט כוכבים.

      אצלנו היה ביסודי רמקול שניגן יצירה מוסיקלית משגעת.

      לא יודעת איך קוראים לה... חבל.

       

      ואיפה המפית של האוכל? שוה שהיינו פורסים על השולחן בהפסקת 10?

      איך זה יכול להיות,

      רק אנחנו באשקלון נדפקנו עם הצלצול, ואת קיבלת יצירה קלסית משגעת?

      איפה גדלת בלוקסנבורג?

      פלא שהיפלנו את השלטון ב-77

      (-:

        18/5/07 00:40:

      כיכבתי בירוק, בשמי, ובשם כל מיש נכנס לאובדראפט כוכבים.

      אצלנו היה ביסודי רמקול שניגן יצירה מוסיקלית משגעת.

      לא יודעת איך קוראים לה... חבל.

       

      ואיפה המפית של האוכל? שוה שהיינו פורסים על השולחן בהפסקת 10?

        16/5/07 17:11:

      אוהד מרחוק...

        16/5/07 16:46:

       

      צטט: עבר-הדני 2007-05-16 13:19:10

       

      צטט: טליה יואלי 2007-05-16 01:16:46

      לשלי בהרצליה קראו, לא תאמינו, גד!

      בטח גד שם משפחה.

      שלום גד.

      אין. זה חלק מדרישות התפקיד.

      כן, שלום גד

      נשמע נחמד

      שלא ישמע חוצפתי ( לא מצאתי חרוז ולא היה לי כוח)

      אבל גד היה שמו הפרטי

       

                    ***

      מה עם אשקלון?

      זה היום המשחק? אתה בענין?

        16/5/07 13:19:

       

      צטט: טליה יואלי 2007-05-16 01:16:46

      לשלי בהרצליה קראו, לא תאמינו, גד!

      בטח גד שם משפחה.

      שלום גד.

      אין. זה חלק מדרישות התפקיד.

        16/5/07 01:16:

      לשלי בהרצליה קראו, לא תאמינו, גד!

        15/5/07 17:19:

       

      צטט: נמרוד הלוי 2007-05-15 17:09:30

      בוינה אני לא מצליח לזכור איך קראו לשרת של הבצפר... צועק

       

      יופי של טקסט יורם!

      תודה

      אגב המילה הראשונה היא בוא הנה או ב-וינה

      אולי מרוב שניצלים והנוף של הדנובה נסתם לך הזיכרון?

      וחוץ מזה תן לי לעזור לך קראו לו שלום. לכולם קראו שלום.

        15/5/07 17:09:

      בוינה אני לא מצליח לזכור איך קראו לשרת של הבצפר... צועק

       

      יופי של טקסט יורם!

        14/5/07 19:23:

       

      צטט: מו קושלה 2007-05-14 18:32:44

      אתה לא באמת מתגעגע לצלצול הצורמני הזה שכל פעם היה מקפיץ לי את הלב ומחריש לי את האוזניים (האמת שרק תקפוה קצרה ביליתי עם הצלצול הזה ממש..) על פני צלצול האוטו גלידה עם ריח הענבים וטעם הארטיק, נכון?.. תגיד לי שנכון... זה היה רק בשביל הפוסט..

      את לא משאירה לי הרבה ברירה. כמו שתיארת את זה...

      אבל אלה לא געגועים כמו לללכת יחף על השבילים של אשקלון.

      זה מין געגועים למשהו שהיה שלך ואתה מכיר.

       

        14/5/07 18:32:
      אתה לא באמת מתגעגע לצלצול הצורמני הזה שכל פעם היה מקפיץ לי את הלב ומחריש לי את האוזניים (האמת שרק תקפוה קצרה ביליתי עם הצלצול הזה ממש..) על פני צלצול האוטו גלידה עם ריח הענבים וטעם הארטיק, נכון?.. תגיד לי שנכון... זה היה רק בשביל הפוסט..
        14/5/07 13:12:

       

      צטט: רחלי מארץ הפלאוט 2007-05-14 10:56:35

       

      את אומרת שאני זקן?

       

      חס וחלילה!!

      מחייך

      לא שזקן זה מעליב.

      ואין לי שום בעיה שתנופפי בגיל 25 שלך. תרגישי חופשייה.

      אני אנסה להתנחם ב-14 שנות ניסיון.

        14/5/07 12:55:

       

      צטט: dluz 2007-05-13 10:13:52

      אוי, הגברים הרגישים האלה.... איזה דור נפלא אתם.

       

      אפרופו נוסטלגיה - כנראה שכמה וכמה אנשים התגעגעו לצלצול הטלפון של פעם: הגירסה הפוליפונית של הדרינג דרינג הטורדני הזה בוקעת מכל סלולרי שלישי וזה די מעצבן.

      אבל שיא הנוסטלגיה נצפה כעת בניו יורק - שפופרת טלפון אמיתית של פעם - שחורה כזו עם אפרכסת, שמתחברת ל........סלולרי שלך.

      What next?

       

      ולגבי גברים רגישים. אני מנסה כבר שנים לטפח תדמית מסוקסת אז אל תהרסי לי, במיוחד לא בכיכר העיר באמצע הקפה.

      ואם את מתלבטת על נוסח בבקשה:

      "איזה יופי שמתחת לחזות הגברית והקשוחה שלך מסתתרת גם איזה רגישות קטנה"

      לגבי האפרכסת זה באמת סוג של שיא.

       

      את אומרת שאני זקן?

       

      חס וחלילה!!

      מחייך

        14/5/07 10:32:

       

      צטט: רחלי מארץ הפלאוט 2007-05-14 10:22:55

      בתור מישהי שרק למדה ביסודי בסוף שנות ה80, צלילי האוטו גלידה הם אלה שמעוררים אצלי את אותה נוסטלגיה שמעורר אצלך הפעמון..

       כתבת יפה ומרגש. תודה!

      מחייך

      את אומרת שאני זקן?

      אין לי ספק שהילדים שלנו יכתבו בדה מארקר עוד כמה שנים ידברו על כמה הם מתגעגעים לאייפוד שכולם הסתובבו איתו כמו אדיוטים, וכמה דבילי להתגעגע ללקופסא מיושנת שמחזיקה ארבעה ג'יגה במקרה הטוב

      בתור מישהי שרק למדה ביסודי בסוף שנות ה80, צלילי האוטו גלידה הם אלה שמעוררים אצלי את אותה נוסטלגיה שמעורר אצלך הפעמון..

       כתבת יפה ומרגש. תודה!

      מחייך

        14/5/07 10:09:

       

      צטט: ברווז לשבוע 2007-05-13 22:40:45

      זה נושא שעולה אצלנו הרבה פעמים בשיחות בין החברים , שמתחילות ברומו של עולם - רמת מערכת החינוך היום, ומתגלגלות מהר מהר ל - אפילו הצילצול היום בבית ספר זה כמו צלצול של אוטו גלידה. לא כמו אצלנו, כשהפעמון מהמסדרון היה מתחיל לצלצל לידך היית מתחרש לאיזה שבועיים שבמהלכן היית שומע כל הזמן את הצפירה.

      בכל מקרה ,אני זוכר שביסודי בכיתה ה' התחלנו ללמוד קצת על חשמל אז הלכנו לקנות חוטי חשמל בטריות ונורות כדי לעשות נסיונות וללמוד על חיבור במעגל וחיבור בטור. אחרי זה קנו לנו קיט לבניית פעמון חשמלי עם מתג (למי שחש בחסרונו של פעמון בית הספר בבית).

      גם אצלנו השרת היה מסתובב עם הפעמון בימים של הפסקות חשמל. ומפני שהוא היה מתחיל את הסיבוב שלו מוקדם (כדי להספק לעבור ליד כל הכיתות) היינו שומעים אותו מהדינדון הראשון ופורצים החוצה בדהרה. חוץ מההם שהפעמון תפס אותם במסדרון, הם היו יושבים בשולחנות הראשונים ומתאמנים בקריאת שפתיים, או ממתינים שיוספה תנעמי תגדל ותביא את האליפסה שלה ליד המורה ותתרגם להם את דברי המורה לשפת הסימנים, להם היינו צריכים לכתוב על פתק "צלצול".

      ואגב יוספה תנעמי והמתרגמות לשפת הסימנים בתוך האליפסה למטה, גם לך יש לפעמים תחושה שכל התנועות האלה שהן עושות עם הידיים מטרתן רק לחלץ אותן החוצה מהאליפסה שסוגרת עליהן?

      לא אוהב את שיטת הכוכבים כי אני אדם עממי. תחת זאת אני מדביק לך שטר על המצח.

      ברווז

      תודה על הסיפור, צחקתי.

      הפוסט הזה השיג לי שני כוכבים שבדיוק מסתירים את החזה שלי בזמן שאני רוקד

      כך שהשטר על המצח בהחלט במקום.

        13/5/07 22:40:

      זה נושא שעולה אצלנו הרבה פעמים בשיחות בין החברים , שמתחילות ברומו של עולם - רמת מערכת החינוך היום, ומתגלגלות מהר מהר ל - אפילו הצילצול היום בבית ספר זה כמו צלצול של אוטו גלידה. לא כמו אצלנו, כשהפעמון מהמסדרון היה מתחיל לצלצל לידך היית מתחרש לאיזה שבועיים שבמהלכן היית שומע כל הזמן את הצפירה.

      בכל מקרה ,אני זוכר שביסודי בכיתה ה' התחלנו ללמוד קצת על חשמל אז הלכנו לקנות חוטי חשמל בטריות ונורות כדי לעשות נסיונות וללמוד על חיבור במעגל וחיבור בטור. אחרי זה קנו לנו קיט לבניית פעמון חשמלי עם מתג (למי שחש בחסרונו של פעמון בית הספר בבית).

      גם אצלנו השרת היה מסתובב עם הפעמון בימים של הפסקות חשמל. ומפני שהוא היה מתחיל את הסיבוב שלו מוקדם (כדי להספק לעבור ליד כל הכיתות) היינו שומעים אותו מהדינדון הראשון ופורצים החוצה בדהרה. חוץ מההם שהפעמון תפס אותם במסדרון, הם היו יושבים בשולחנות הראשונים ומתאמנים בקריאת שפתיים, או ממתינים שיוספה תנעמי תגדל ותביא את האליפסה שלה ליד המורה ותתרגם להם את דברי המורה לשפת הסימנים, להם היינו צריכים לכתוב על פתק "צלצול".

      ואגב יוספה תנעמי והמתרגמות לשפת הסימנים בתוך האליפסה למטה, גם לך יש לפעמים תחושה שכל התנועות האלה שהן עושות עם הידיים מטרתן רק לחלץ אותן החוצה מהאליפסה שסוגרת עליהן?

      לא אוהב את שיטת הכוכבים כי אני אדם עממי. תחת זאת אני מדביק לך שטר על המצח.

        13/5/07 22:22:

       

      צטט: אודי שרבני 2007-05-13 22:13:27

      אה. צודק

      אבל הרגע שזה בא, אותה נעימה, מה היא הייתה בעצם? הרינגטון הראשון! אשכרה.

      http://www.notes.co.il/sharabani/14788.asp

      גדול! תודה

        13/5/07 22:13:

      אה. צודק

      אבל הרגע שזה בא, אותה נעימה, מה היא הייתה בעצם? הרינגטון הראשון! אשכרה.

      http://www.notes.co.il/sharabani/14788.asp

        13/5/07 22:03:

       

      צטט: י ש י 2007-05-13 21:41:00

      כיוון שהנושא עלה, ואסור לו לרדת מסדר היום, הריני לציין,

       

      שכמה שלא ניסיתי, הדבר היחיד שהבת הגדולה שלי רוצה לבית ספר זה שנביץ עם שוקולד השחר.

       

      ואני מקפיד שיהיה גם בצדדים ולא תהיה נקודה אחת יבשה, שהרי זה העניין, ולחתוך יפה לשניים ולעטוף בקפדנות.

       

      (יש לה גם מגבת קטנה ומפית אם תהיתם...)

       

      ישי ידידי,

      האמת שאני מנסה להגיב לך כבר אולי רבע שעה, אבל ככל שעובר הזמן הקפה הזה הופך מאספרסו קצר, לקפוצ'ינו ארוך ארוך...

      חשבתי שאם היו מחזירים לי את הזמן שחיכיתי בקפה הזה הייתי יכול לצאת לטיול ארוך בהודו, וגם אז לא בטוח שכל העמודים היו נטענים.

      ובאשר לסנדביץ' אני מקווה שאתה לא שולח אותה בחולצת דקרון.

      זהו אני לוקח שליחה ויוצא לנופש בקריביים להתראות!

        13/5/07 21:41:

      כיוון שהנושא עלה, ואסור לו לרדת מסדר היום, הריני לציין,

       

      שכמה שלא ניסיתי, הדבר היחיד שהבת הגדולה שלי רוצה לבית ספר זה שנביץ עם שוקולד השחר.

       

      ואני מקפיד שיהיה גם בצדדים ולא תהיה נקודה אחת יבשה, שהרי זה העניין, ולחתוך יפה לשניים ולעטוף בקפדנות.

       

      (יש לה גם מגבת קטנה ומפית אם תהיתם...)

       

        13/5/07 21:39:

       

      צטט: liran denesh 2007-05-13 21:29:30

      כמעט כל הקטעים שלך מעוררים זכרונות ישנים ומתוקים של ריחות ילדות או מזכירים תמונות מסרט ישן.

       

      האם אתה כותב אותם לעיניינו בלבד, או שהם גם בסופו של דבר יצאו כקובץ מודפס?

      תודה על המחמאות.

      האמת היא שאני עמוק בתוך תהליך של כתיבת רומן די מורכב.

      חלק מהקטעים המופיעים פה עתידים להיות גם שם.

      זה תהליך די ארוך, מאמין שייקח עוד שנתיים לפחות. תגובות חמות כמו שלך מעודדות אותי להמשיך בעבודה.  

       

        13/5/07 21:33:

       

      צטט: צב מעבדה 2007-05-13 21:01:56

      עבר הדני, איך אתה מצליח לגעת כל כך חזק, בכל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה פעמים?

       

      תמשיך.

      תודה ידידי

        13/5/07 21:29:

      כמעט כל הקטעים שלך מעוררים זכרונות ישנים ומתוקים של ריחות ילדות או מזכירים תמונות מסרט ישן.

       

      האם אתה כותב אותם לעיניינו בלבד, או שהם גם בסופו של דבר יצאו כקובץ מודפס?

        13/5/07 21:01:

      עבר הדני, איך אתה מצליח לגעת כל כך חזק, בכל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה פעמים?

       

      תמשיך.

        13/5/07 12:09:
      אוופפססס. הוא עוד יבוא אלי עם הוצאת דיבה. עופר, עופר, זה היה סתם, בצחוק, אנחנו מפרגנים ואוהבים. הסדנדביצי'ם אדירים, והיית מכבד את כולם, ואמא תמיד היתה מאושרת מזה שהסנדביצי'ם שלה חוסלו לגמרי, ולא היתה יודעת בכלל שזה יורם אכל, ויוסי, ודני, ויעל וענת.. אבל מה זה חשוב? העיקר שכולם היו מבסוטים בסופו של דבר .
        13/5/07 12:07:

       

      צטט: עבר-הדני 2007-05-13 12:01:32

       

      צטט: תמי ר. 2007-05-13 11:45:59

       

      מכל מקום, היו המנייקים עם הסנדביצ'ים המושקעים. היה לי איזה חבר שאמא שלו שמה לו תמיד חומוס סלמי ומלפפון חמוץ וקינאתי בו קנאה בוערת.

      מה פתאום לקנא בו? הרי בתור ילד נורמלי היית אמור לאהוב רק סנדביץ' עם שוקולד 'השחר''.

      ואם אמא מעיזה לשים בפנים ממרח קצת יותר בריא - אז חרם על הסנדביץ'.

      עם כל הכבוד לשוקולד השחר נדמה שלא טעמת את הסנדביץ' סלמי של עופר כהנא.

      מודה שלא. המנוול אף פעם לא היה מכבד...

        13/5/07 12:01:

       

      צטט: תמי ר. 2007-05-13 11:45:59

       

      מכל מקום, היו המנייקים עם הסנדביצ'ים המושקעים. היה לי איזה חבר שאמא שלו שמה לו תמיד חומוס סלמי ומלפפון חמוץ וקינאתי בו קנאה בוערת.

      מה פתאום לקנא בו? הרי בתור ילד נורמלי היית אמור לאהוב רק סנדביץ' עם שוקולד 'השחר''.

      ואם אמא מעיזה לשים בפנים ממרח קצת יותר בריא - אז חרם על הסנדביץ'.

      עם כל הכבוד לשוקולד השחר נדמה שלא טעמת את הסנדביץ' סלמי של עופר כהנא.

        13/5/07 11:45:

       

      מכל מקום, היו המנייקים עם הסנדביצ'ים המושקעים. היה לי איזה חבר שאמא שלו שמה לו תמיד חומוס סלמי ומלפפון חמוץ וקינאתי בו קנאה בוערת.

      מה פתאום לקנא בו? הרי בתור ילד נורמלי היית אמור לאהוב רק סנדביץ' עם שוקולד 'השחר''.

      ואם אמא מעיזה לשים בפנים ממרח קצת יותר בריא - אז חרם על הסנדביץ'.

        13/5/07 11:41:

       

      צטט: תמי ר. 2007-05-13 10:30:48

      טוב אם אנחנו בעינייני נוסטלגיות לבית הספר של פעם, בל נשכח את תיק האוכל הלבן שעליו רקום השם, והוא קשור בגומי שהילדים אהבו נורא לסובב ולעשות איתו פרורפרה, ובתיק מפית, מגבת קטנה (לנטילת ידיים, פעם היתה הגיינה..) וכמובן סנדביץ' עטוף בנייר פרגמנט ופרי.

      דווקא תיק אוכל לבן?

      לא לכולם היה נייר פרגמנט אגב,

      מכל מקום, היו המנייקים עם הסנדביצ'ים המושקעים. היה לי איזה חבר שאמא שלו שמה לו תמיד חומוס סלמי ומלפפון חמוץ וקינאתי בו קנאה בוערת.

        13/5/07 11:02:

      לא מצליח לי הקישור. אשלח במייל.

      וכוכב ממני

        13/5/07 11:00:

      "לנקודות ציון שעוזרות לנו לזהות את עצמנו מתחת לשכבות המאובקות שהותירו השנים שחלפו. לרגעים חדים דיים, שיכולים להעיד שהיינו קיימים בזמנים אחרים. שעשינו והרגשנו, ששמחנו וכעסנו שכאבנו. שהיינו." 

      זה כמובן הדובדבן של הפוסט מרחיב הלב הזה.

      ואם בנוסטלגיה עסקינן אז הנה עוד קצת, קצת הרבה

        13/5/07 10:30:
      טוב אם אנחנו בעינייני נוסטלגיות לבית הספר של פעם, בל נשכח את תיק האוכל הלבן שעליו רקום השם, והוא קשור בגומי שהילדים אהבו נורא לסובב ולעשות איתו פרורפרה, ובתיק מפית, מגבת קטנה (לנטילת ידיים, פעם היתה הגיינה..) וכמובן סנדביץ' עטוף בנייר פרגמנט ופרי.
        13/5/07 10:30:

      תודה לכולם.

      נועה אני מדפיס את הכוכב שלך, ותולה אותו על לוח השעם שמולי במשרד.  

      מדי פעם אצפה ואחייך לעצמי בסיפוק.

      ממממממ

        13/5/07 10:19:

      לעזאזל, נגמרו לי הכוכבים להיום!

      בכל מקרה רציתי להגיד שאתה כותב נפלא.

       

      ובינתיים: *

        13/5/07 10:13:

      אוי, הגברים הרגישים האלה.... איזה דור נפלא אתם.

       

      אפרופו נוסטלגיה - כנראה שכמה וכמה אנשים התגעגעו לצלצול הטלפון של פעם: הגירסה הפוליפונית של הדרינג דרינג הטורדני הזה בוקעת מכל סלולרי שלישי וזה די מעצבן.

      אבל שיא הנוסטלגיה נצפה כעת בניו יורק - שפופרת טלפון אמיתית של פעם - שחורה כזו עם אפרכסת, שמתחברת ל........סלולרי שלך.

      What next?

       

      אתה מעולה. לצערי אין לי כוכב מקורי ותאלץ להסתפק ברקוויאם לכוכב.
        13/5/07 09:10:
      נראה לי שגם אין לך "צ" מהסוג הסופי, לא? (-:
        13/5/07 09:02:

      רציתי לדרג את התוכן כמומלצ אבל אין לי מהסוג אז רציתי לומר לך שאתה מומלצ. מהסוג המומלצ.

       

      ארכיון

      פרופיל

      עבר-הדני
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין