כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    טוקבק - וכל השאר היסטוריה, מאת שפתי כהן

    מפרי עטו של טוקבקיסט וותיק ובלוגר מתחיל. דעות, פרשנויות, עניונים, טררמים וכל מה שטוב - וחשוב - שתקראו. ותקראו לזה איך שתקראו לזה - אבל אתם את הבלוג הזה לא תעזבו עד הטוקבק האחרון שלו (או עד שמישהו יכבה לכם את המחשב שהוא מטוקבק בו!). יאללה, קדימה, בואו ללקק ת'טוקבק - וכל השאר היסטוריה...

    ארכיון

    ארי Savonarola שביט

    4 תגובות   יום שבת, 24/5/08, 00:56

     

     

    היום הרת כשל עולמי מכונן לצד קפה דמוקרטי : ברד המלל הניתך מקלישאותיו הצבועות והמתחסדות של הארי הקדוש סבונרולה (Savonarola) מכביד ומקשה לראות ולהבחין נכוחה. שמא נשוא מכונן לקינת הארי הקדוש הוא חוסר טוהר קיומי של רוה"מ או אולי, "שתיקת האליטות"? האם על פרץ יללת השביט להתקטלג כפובליציסטיקה ואולי דווקא ביקורת תקשורת מלומדת שמביא ממרום מעופו כוכב השביט על עמיתיו הנחותים? האם אכן דמויות המופת שציין אינן בבחינת בדיחה עצובה מוחלטת לעוצמתה הפוליטית הלא-קיימת והפופולריות הלא-נודעת (אף במפלגותיהן שלהן) של זהבה המצווחת או של האינטלקטואלית אשר בנתה ויצקה את יסודות הקריירה הפוליטית - "רבת העוצמה וההשפעה," שומה להוסיף - עת הייתה היא, על חשבון משלם המיסים, קריינית זוטרה (ובעיקר, מעצבנת) בערוץ תקשורת ציבורי?

    כך או כך נזכיר לו לארי הקדוש Savonarola את שאמר היווני אפלס (Apelles): "ne sutor ultra crepidam".  או, שמא טועים אנו ואין לך תחום או דבר שהוא "ultra crepidam" לסלע קיומנו המכונן והקיומי: כוכב השביט, הארי הקדוש והצדקן. לעמדתי, כשל השביט והוכיח העדר crepidam הן במקצוע העיתונות והן בביקורתה.

    מאחר והארי הקדוש בחר לכתוב ad hominem לא נוכל אנו, צאן מרעיתו, לפטור עצמנו ממספר הערות אישיות.

    לתרבות השחיתות בישראל שורשים עמוקים. למעשה, במשטר ההפרטה וההון מובנית השחיתות לתוך תוכי השיטה והנהגתה. טרם שארחיב בנקודה זו מיד בהמשך, אקשה בענייננו: היכן היה הארי הקדוש בתקופה שבה הריץ עצמו שמעון פרס לנשיאות? האם קם עיתונאי אחד אשר העז לעמת אפס קצה פרשיות השחיתות שנכרכו בשמו ומעשיו של נשיאנו אל מול ניקיון הכפיים ויתר קורות חיו של המועמד המתחרה ריבלין? תסתיימנה עלילות פרשת קצב כאשר תהינה מוצאותיה. גם אם ימצא כי נבלותו של מר קצב כאין וכאפס בהשוואה לזו של צריו (היועץ המשפטי, התקשורת, מערכת אכיפת החוק, מחוללי ומפעילי הפרשות ועוד) עדיין ידבק יותר מרבב במעשיו ובשמו של מר קצב. ברם, האם נכון לזכור ולהזכיר את עזר ויצמן כשה תמים שכל מעשיו צדקה וחסד? האם הוכה הכותב וחבריו העיתונאים בסנוורי הייחוס הויצמני עד כי טחו עיניהם לראות ועטם/מקלדתם מלשתף את הציבור בעלילות השחיתות וההשחתה של הויצמן או של קודמו משולשלת החוננים ורחומים, מקסוואל לבית שלשלת הרצוג ובניו?  

    האם כל מעשי אהוד ברק משפט? האם חקירתה (שמטעמים מובנים נסתיימה בלא-כלום) של זהבה המצווחת בחשד לפשעים חמורים לא חייבת להיות נחלת הציבור?

    במענה לשאלות אלה צביעותו של מר שביט הופכת לבורות מביכה במקרה הגרוע, ולהשחתה מדעת במקרה הגרוע יותר.

    בורות מביכה: על-שום חוסר ההבנה כי משפט אינו כלי פוליטי; על-כי תפקיד העיתונות ויתר העומדים בשער להתריע בזמן אמיתי ולא לשלוף "שפנים" עתיקים וידועים (לטענת שביט) בהינתן קונסטלציה פוליטית נוחה ומתאימה להעדפותיך הפוליטיות, בזמן נתון; אשר-על העדר הטמעה כי בדמוקרטיה בוחרים שלטון ייצוגי בקלפי. בית המשפט או סחרחרת התקשורת אינם גיליוטינה לעריפת ראשי השלטון. בית המשפט (במובחן מהתקשורת) מופקד על שלטון החוק. בחירת הציבור את נציגיו לשלטון - יסוד מוסד היא בדמוקרטיה, ראש וראשונה לשלטון החוק. הפוליטיזציה של המשפט כקוניוקטורה פוליטית וכלי יחצני המבנה ומוכיח את עוצמת התקשורת אינו עיתונאי ואין לו דבר וחצי דבר עם זכות הציבור לדעת. אגב ראוי להזכיר כאן שהזכות לדעת משתרעת בעיקר על מה שמבקשות הרשויות (בשיתוף חותם הגומי: בתי המשפט) לכסות בצווי החשכה ומניפולציה תקשורתית-פרסומית.

    השחתה מדעת: כלום האם המעשים שבגינם מתחסד ומצתדק השביט אירעו תמול שלשום, או שמא דבריהם כגיל דברי הימים? אם-כן, היכן נעלם השביט? איה נדמה קינתו? ואיכה יבש הדיו בעטו מזה דורותיים? האם מעולם לא גונב לאוזן הארי קדוש דבר מעורבותו של אהוד ברק וחבורתו בעסקי קניית שלטון בכסף? האם מוכיח העיתנות והעיתונאים בשער לא נכח בקשרי ההון של מכון פרס, מכללת פרס, סבן, שמעון ויתר אבני הדרך שמיצבו את שלטונו של נשיאנו שונא השררה, אורר הממון ובורח מכבוד? האם לעיתונאי הוותיק שביט לא נודע דבר וחצי דבר על רינוני השחיתות בצמרת ממסד השפיטה ואכיפת החוק? אם אכן, הכיצד נדם קולו, מה גרם ליובש הדיו של עטו המכוננת? אם אכן היה אולמרט: "כישלון מיומו הראשון בשלטון"
    מדוע המתין כוכב השביט לזרמי הפופוליסטיקה וציידי השלטון להשיא על גבם את בקורתו הנוקבת ? כלום לא חובה עיתונאית עליו לעמוד ולהתריע מבעוד מועד על סכנת:   
    "
    (ל) ראש הממשלה הכושל והמושחת בתולדות ישראל."


    לסיכום, כשל Savonarola שביט בשנים. ידיעתו וכליו העיתונאים לחקור, מטילים בו קלון אישי על-כי כשל ולא התריע מבעוד מועד, ו/או לא התעניין וחקר את שמשווע לחקירה ודרישה. כמו-גם, לדיווח נוקב ומקיף לציבור. שנית, הוכיח הוא חוסר הבנה בסיסי במבנה שיטת המשטר בישראל. כל שכן, העיד על עצמו שאין לו בעיה בהפיכת המשפט לכלי פוליטי. פועל יוצא משני אלו, שחיתות אישית שניתן להטיל בשביט ודומיו. ברית אינטרסים של עיתונות ומערכת אכיפת החוק מהלכת אימים. כמו אומרת: "דעו וגורו לכם, ברצוננו יקום וברצוננו יפלו שליט ושלטון". בגידה בשליחות העיתונאית ושיתוף פעולה עם השלטון ורשויותיו (משפט, אכיפת חוק וכו`) כמוהם לומר שאין משמעות לבחירת העם את נציגיו. בחוטי השלטון האמיתיים שולטת התקשורת וכליה על חשבון הציבור (למשל: רפי גינת וגידי גוב כמפרסמים מטעם משטרת ישראל בכלי תקשורת ממלכתיים שמהם משתכרים הם בכובעיהם האחרים).

    צינתי כבר קודם שהשחיתות מובנית לתוך מבנה ושיטת השלטון. לכך גרורות רבות. כך גרסתי שמניעים שונים (פוליטיים, אישיים, כלכליים, תרבותיים וכו`) עשויים לכסות על שחיתות ואף להחסות בצלה טיעונים "נעלים ונאצלים". הנה כי כן קדושת שמעון פרס או הכושר האנליטי של אהוד ברק "מצדיקים" להעלים עין והכשר לשוחד, שלמונים וקניית שלטון בכסף. עתה ברצוני לטעון שאין עניננו ב"הכשר" כפשוטו אלא בחדרת השחיתות כמנגנון "טבוע" וכחלק מסדר היום "הנורמטיבי" של מדינת ישראל.

    ביטול רצון הבוחרת ומתן קלף זהב למשטרה ולתקשורת יוצר איים של "שחיתות כשרה". בימי עדנת (ערב) רב-תרבותיות ושיח זהות, מלחמת בני אור בבני חושך אינה סבה על מעשים. שדה המערכה נסוב בין מחנות זהות. זו מלחמה בין קבוצות אינטרס. כך למשל במשטרת ישראל, בצה"ל או כוחות הביטחון בקושי תמצאנה שחיתויות. פגיעות, אף בנפש! תזכנה תמיד ליחס סלחני, מבין ומורח. כך הופכת תחנת גלי צה"ל לגוף פרסומי כערוץ שידור מסחרי, בידי בני אצולת הממון ותחת סמל הממלכתיות, ואין זועק. שוטרים בהווה ובדימוס מדליפים מידע רגיש ובכלל גורמים לחשוב שמקום עבודתם על חשבון הציבור מצוי באולפנים ובמסיבות עיתונאים. מבקר מדינה נוהג כדיקטטור כל יכול, מחוקק, מבצע, שופט, מבקר ותליין. תקשורת שמזמן חדלה להיות כלב שמירה והפכה להיות למשרד פרסום ויחסי ציבור של הרשות המבצעת ועוד ועוד.

    עם זאת, התקשורת תמיד לצד בני האור ותדבר גבוהה בשמם - כמובן, בשם "זכות הציבור" (מי שמם?). שוטרים ועיתונאים מדליפים. משטרה המשתמשת בתקשורת וכוכביה (ע"ע רפי גינת, גידי גוב וכו`) כמשרד יח"צ ומנוף לסחיטת עוד תקציבים ותקנים להיטיב עצמה תתויג תדיר "בני אור".

    מאידך, הפרטת הפוליטיקה והמעבר למרכזי מפלגות מהווה סמן להפרטת הפוליטיקה ומכירתה לבעלי הון. תחת דיון עמוק במחוללי השחיתות כחלק מ"קוד גנטי" של הון-שלטון והבנייתו באמצעות הפרטת המדינה והתנערותה ממחויובויותיה, הופכים "בני החושך" המושחתים להיות מסומנים בידי חזקים מהם. כך למשל החרישו תקשורת, משטרה, טלנסקי ומסר כשני עשורים עד אשר ראו את התמורה בקצה המנהרה. כך שתקה התקשורת וממשיכה לשתוק (לגבי שמעון פרס למשל) בשל "ערכים" הדוחים גילוי נאות וזכות הציבור לקבל מידע נכון, אמין ומלא אודות אורחותיו.

    דיכוטומיה זו של "בני אור ובני חושך" מאפשרת למורסות שחיתות להתפתח באין מפריע, בצל תקשורת מפארת ומרוממת. ועדת זילר למשל רמזה על עומק השחיתות ותרבות השקר של משטרת ישראל. תאוות הרצח של הגנרלים וועדת וינוגרד בעקבותיה, חשפו את רקבונו וחוסר מסוגלויותיו של צה"ל (ה"גיבור" מול האם אבו מעת`ק וארבעת עולליה) אך - "באופן טבעי, " שומה לציין - אכול רימה, תולעת ושחיתות הפרטת "התרבות" והשתלטות ההון עליה באמצעות התקשורת, זוכים לתשואות רמות ו-sms תחת כל צרחת נינט והזניית כספי סלקום ודומיה שירה, תרבות ונכסי צאן ברזל. כנסי המרכז הביון תחומי לפיגולי שווארמה והזניית ההשכלה זוכים לתרועה והד בתקשורת. אכן מאצולת בני האור והממון מהרצליה תצא תורה בתוספת עמבה וטחינה.

    לא יפלא איפוא שלזעקת "הם מושחתים" ו"הוא זכאי" שותפים כיום עשרות מונים חצי מליון המפגינים שזעקו כך בעשור הקודם. השחרת מחאת החצי מיליון בחסות השותפות: תקשורת-אכיפת חוק, הגדילה את המורסה שמורגשת ומפריעה כיום למרבית הבוחרים. חציית המחנות בתמיכה בצעדיו של פרופ` פרידמן כמוה כהפגנת מליונים זועקים: "די לשחיתות הממסדית בחסות התקשורת," "די להפיכת המשפט למשפח פוליטי," "סוף למדינת משטרה".

    כ-Savonarola בשעתו, כך ארי קדוש מצטדק עתה. תחת בחינה עצמית מדוע נוכרו "בני האור" ומדוע דבקים, הן ההמון והן האליטות בדמוקרטיה ייצוגית, על-פני מדינת משטרה ומשפטי שדה, שב ומגחך עצמו בישוף הארי הקדוש וצדקנותו בתוכחה ל"דת" שננטשה מזמן.

     

    פוסט זה הועלה לכאן לאות הערכה וכבוד לחברתי הטוקבקיסטית המופלאה "הגר" המלכה הבלתי מעורערת

     

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/986029.html   

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/5/08 13:23:
      יגאל- אתה מלך!!!!
        24/5/08 16:56:

       

       

      רינו צרור הוא עוד אחד מהתליינים הניקראים עיתונאים.

       

      קראתי תגובה נהדרת למאמר הנאצה שלו:

       

       

      "קראתי גם את רינו צרור בשבת. הכל חד, הכל מדוייק, ממוספר למשעי. צרור כידוע, לעיתים ממש קרובות, חוזר על דבריו פעם אחר פעם, חוזר הלוך וחוזר על אותם דברים, הכל בלשונו הקצרה, המדוייקת והמצליפה. כאילו אם יציג ויחזור על תחושותיו, הגיגיו, חשדותיו, רעיונותיו, רכילויותיו – הם יהפכו כהרף עין לעובדות מוצקות שנוצקו בכתב אשמה חד משמעי ובפסק דין חלוט שבחלוטים.

      כבר בפרק 1 הוא קובע, כדרך צרור מלומדה, כי יש מעטפות ויש כסף. ואם צרור קובע – צרור בטח יודע. ב-2 קבע "הכסף הגיע לאולמרט" וגם ידע לספר בדיוק את מסילותיו הנפתלות. ב-3 זכינו לפגוש את שם התואר "החלקלק" וההקבלה המדויקת עד כאב לטוני סופרנו, ב-4 הוא חלק איתנו רכילות אנונימית מהעולם העסקי, וב-5 הגדיר מחדש את ההבדל הדק בין "לוקח" לבין "אוכל".

      רק ב-8 התבשרנו כי רננות צרור אינן מושלמות. לא, הוא לא יודע אם ניתן כסף, ואם ניתן לאן הלך. הוא יודע בוודאות שכסף, שאיננו יודע אם ניתן – לא נרשם ולכן בטח יש כאן עבירה. הוא איננו יודע מה מקור הכסף, שאיננו יודע אם ניתן. הוא חושד, רק חושד, לאורך כפולת עמודים מכובדת במוסף השבת של מעריב.

      זה נורא אם ראש ממשלתי יואשם בשוחד. זה עוד יותר נורא שאזרח, כל אזרח באשר הוא, נתון לרצח אופי, לינץ' ציבורי גס, בוטה, בראש חוצות, לפני שעובדות נודעו, הוצגו והוכחו, לפני שנשפט עליהן, לפני שהורשע בהן ולפני שדינו נפסק. איפה צרור אביר זכויות האדם? מה, רק לתושבי שדרות או לקבצני אלנבי יש זכויות?

      בעג'מי ביפו, כור מחצבתנו, נהוג לומר שווייה שווייה, החיפזון מהשטן, עוד יהיה זמן לכל. גם למרוח בזפת וגם לגלגל בנוצות. קודם תביאו את העובדות, אחר כך נדבר.

      לא רק צרור מגיע מעג'מי, גם אני. להבדיל מצרור, אני מעולם לא פגשתי ולא הכרתי אישית את ראש ממשלתי אהוד אולמרט. מודה, הצבעתי עבורו כי היה הראשון מאז קום המדינה שהציג לי באופן ברור, הוגן ואמיץ תוכנית עבודה שהזדהיתי איתה. כמוני עשו עוד מאות אלפים. אהוד אולמרט חייב לי בטחון, חינוך, רווחה, תשתיות, לפני שהוא חייב למזוז, ללדור או לצרור המרננים על פני לא פחות מ-8 עמודים במוסף שבת האחרון, מבלי שאיש אינו יודע מה האמת.

      יובל בר-נר
      מעלה נחצה 8, הרצליה"

        24/5/08 13:53:

       

       

      אין על "הגר"

      ובן דרור ימיני - אחד העיתונאים היחידים שיש להם עמוד שדרה ! 

        24/5/08 01:01:

       

       

      ומעניין לעניין באותו עניין:

       

      תרבות העליהום

      תרבות הרדיפה לא פוגעת רק באהוד אולמרט. היא פוגעת בכל מנהיג שיבוא אחריו ויצטרך לקבל החלטות

       

      בן-דרור ימיני | 23/5/2008 14:00 הוסף תגובה שמור במזוודה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר

      העליהום הזה קצת מתחיל להפחיד. זה כבר לא עליהום על אהוד אולמרט. זה עליהום על הפוליטיקה


      באשר היא. זה עליהום על היכולת של ראשי המדינה לקבל החלטות. אין כל צורך להתנגד למדיניות שלהם. אין כל צורך בדיון ענייני. הכל עובר לאישי. הדרישה האולטימטיבית לטוהר המושלם גוברת על כל אמירה עניינית.

      אל נא נטעה. אולמרט הוא לא הקורבן. הדמוקרטיה היא הקורבן. היכולת לקבל החלטות היא הקורבן. אם מחר תשב ציפי לבני על כיסאו, ואולי זה יקרה, הטענות יהיו דומות. המהלכים שלה לא ייבחנו לגופו של עניין. הכל ייבחן בפרספקטיבה של טהרנות טוטאלית, שאנחנו הולכים ומתמכרים לה.

      יאמרו לה שהיא שתקה כאשר אולמרט הואשם. יאמרו לה ש"היא לא עשתה כלום בחיים חוץ מלדבר עם שרי חוץ" (כפי שפרסם השבוע שלום ירושלמי ב"מעריב" ). רק דבר אחד לא יעשו: לא יתמודדו עם המהלכים שהיא תציע, כפי שגם עכשיו, בימים הללו, אין כל דיון רציני במהלכים של אולמרט. זה לא בגלל החקירות נגדו. זה מפני שהתמכרנו.
       

      בן דרור ימיני
      בן דרור ימיני צילום: נעם וינד

      זה לא התחיל עכשיו. זה קורה כבר למעלה מעשור. וככל שקולם של הטהרנים הולך ומתגבר, כך המערכת הפוליטית הופכת לנקייה פחות. כאשר הם מצליחים, הם מבריחים את הישרים מהפוליטיקה. מעודדים את המושחתים. כי רק הם מסוגלים לשרוד. אולמרט, אם הוא מושחת, הוא יציר כפיה של תרבות הרדיפה. רק בעלי עור של פיל, או כאלה שאין להם מה להפסיד, מוכנים להצטרף ל"פוליטיקה", שהטהרנים הצליחו ליצור לה תדמית של ביצה מסריחה ששומר נפשו ירחק ממנה.

      אולמרט, להזכיר, הוא רק פרק המשך. נתניהו היה הקורבן הראשון של השיטה. פרשת בר-און חברון לא היתה אלא ניסיון של האליטות הישנות להחליף שלטון בנימוקים של שלטון החוק. באותם ימים התנהל מסע שטיפת מוח המוני. ביבי הפך למושחת הגדול ביותר עלי אדמות. היה ברור שכתב אישום על שוחד יוגש נגדו.

      כשטענתי אז שמדובר בבלון נפוח, הפכו אותי לליצן. ואנחנו גם יודעים איך זה נגמר. אגב, זו לא הטענה שלי היום בענייני אולמרט. היה אז עיתונאי אחד שכתב מאמר בוטה, מרגש וצודק נגד תרבות השנאה והרדיפה. עוד נחזור אליו.
      גולן תמורת חיזבאללה

      רוב העם נגד נסיגה מהגולן. רוב העם היה גם נגד נסיגה מימית. אבל מנהיגים צריכים לפעול לפי אינטרסים, לא לפי סקרים. ספק אם יש סיכוי שסוריה תסכים לייבש את החיזבאללה ואת מוקדי הטרור שפועלים מדמשק.

      ספק אם תהיה מוכנה לשבור את ציר הרשע, שכולל אותה ושהופך את הצפון והדרום לשלוחות של אימפריית השנאה האיראנית. אבל אם יש סיכוי שזה יקרה, ורק אם זה יקרה, המסלול הסורי הוא בחירה אסטרטגית נבונה. משום שהאלטרנטיבה היא עוד מלחמה. הנשק של החיזבאללה יופנה ביום מן הימים נגד ישראל.

      זה עלול לקרות במסגרת מלחמה כוללת, מול חזיתות נוספת, כמו סוריה והחמאס, ועם גיבוי איראני רציני. ישראל תתגבר, אבל

      המחיר יהיה כואב. מאוד. ואחרי שנשלם את המחיר, רק אחרי, תהיה הנכונות לנסיגה מהגולן הרבה יותר גדולה. הרי כבר היינו בסרט הזה. האם יש צורך לחזור על הטעות?

      ייתכן שלא יהיה מנוס מעימות כואב. אבל אם וכאשר ניאלץ להגיע לעימות הגדול, זה חייב להיות רק אחרי שניסינו את דרך השלום. משום שהרוח תשתנה. משום שהאצבע המאשימה, בישראל ובעולם, תופנה לישראל. הנה, נאמר לעצמנו ויאמרו לנו, אסד קרא לשלום, ואתם סירבתם.

      ניצחון, צריך להזכיר, הוא גם פונקציה של צדקת הדרך. צבא שייאלץ להילחם לאחר שישראל עשתה הכל, אבל הכל, כדי להימנע ממלחמה, יהיה צבא הרבה יותר חזק. זה לא פחות חשוב מדברים אחרים.

       

      פופוליזם עיתונאי

      ביום שישי שעבר יצא ארי שביט במאמר בוטה נגד עיתונאים שידעו על התנהלותו של אולמרט, אבל בחרו, ועדיין בוחרים, לשתוק. האשמות כאלה, חלקן צודקות, שמענו בשנותיו האחרונות של שרון כראש ממשלה. קוראים לזה אתרוגיות.

      אלא שיש בעיה עם ההטפה של שביט. הוא תמך בהתנתקות. הוא גם דחה על הסף את הטענה הידועה "כעומק החקירה כך עומק הנסיגה". עמדה לגיטימית. אלא ששביט הלך הרבה מעבר לכך. הוא הודה, לא בזמן אמת אלא הרבה אחרי, שבמשך אותן שנים פיתח יחסים אישיים קרובים עם עמרי שרון. עמרי היה באותן שנים מנכ"ל הליכוד ומנכ"ל המדינה ומנכ"ל ההתנתקות. אבל יותר מכל, הוא היה מנכ"ל השיטה והקבוצה שיצרה את קדימה ואת מעמדו הרם של אהוד אולמרט. ושביט גם בחר ללכת לבית המשפט ולתת עדות אופי לטובת שרון.

      העדות של שביט היא מעשה אנושי וחברי. אבל אנחנו בענייני הטפה לעיתונאים. מה שמחייב את שביט לקצת צניעות. קצת יותר גילוי נאות. "אל תאמרו לא ידעתם", כתב שביט לעמיתיו. אל תאמר לא ידעת, צריך לומר לו.

      כאשר כבר היה ברור ששרון הצעיר יעמוד למשפט כתב שביט (29.11.05): "עמרי יעמוד למשפט על עבירות של מימון בחירות, שדומות להן בוצעו לא אחת על ידי מנהלי הקמפיינים של המפלגות הגדולות בישראל. . . בלא עמרי שרון אריאל שרון לא היה נבחר לראשות הממשלה. בלא עמרי שרון לא היתה התנתקות. כך שהמצורע של הפוליטיקה הישראלית הוא במידה רבה גם הגיבור הנסתר שלה. עם צבא הצללים שלו היה שרון הצעיר למחולל האנרגיה הפוליטית שאפשרה לתהליך חלוקת הארץ להגיע עד הלום".

      והכל מתוך אמפתיה גמורה, שגם מסתיימת כך: "המתנה הגדולה שקיבלו אריאל ועמרי שרון לקראת ראש השנה היא זמן. . . את הזמן שרכשו במאמץ עילאי על בני משפחת שרון לנצל כדי להכשיר את עיצובה של מפה פוליטית אחרת. מפה, אשר השליטה בה אינה בידי מרכז הליכוד, אלא בידי מפלגת מרכז חזקה. מפלגת שרון, מפלגה של תקווה חדשה".

      עמדה לגיטימית. אלא שמי שהחזיק בעמדה כזאת כאשר הוא מכיר את הנפשות, כאשר הוא מודע לקומבינות, כאשר הוא טוען שמדובר בשיטה פוליטית מושחתת - לא יכול לעשות סלטה באוויר ולומר: זה אתם, העיתונאים האחרים, זה לא אני.

      זה אתה, מר שביט.

      צדקני הדור

      שביט אינו לבד. במחנה שלו נמצא, איך לא, גם דן מרגלית. מפרקליט, ידיד ואוהד מושבע, הפך מרגלית למי שעומד בראש להקת הרודפים. אלא שיש בעיה. באותן שנים שבהן, לפי מרגלית, היה אולמרט גדול המושחתים, עמד לצדו אחד, דן מרגלית, אולי כגדול החברים.

      איך זה שלא ידע כלום? איך זה שלא הבין עם מי יש לו עסק? ולא שלא היו פרסומים. יואב יצחק, והוא רק משל, שמר על קו עקבי וברור. מרגלית העדיף להישאר חבר. ולא סתם חבר. מרגלית גם טרח להיאבק בכל החשדנים. הוא ריפד את דרכו של חברו לראשות הממשלה. וכך, שביט ומרגלית, מי שקיימו יחסי קרבה מסוכנים עם השיטה ומוביליה, הפכו פתאום לצדיקי הדור. כלומר - צדקני הדור.

      מאמר מומלץ לשביט

      לפני עשר שנים עמד בראש המדינה פוליטיקאי לא אהוד. התקשורת רדפה אותו. הפכו אותו למושחת חסר תקנה, לנכשל סדרתי, למסוכן. עיתונאי צעיר יצא אז באחד המאמרים המשובחים ביותר נגד תרבות האובססיה, ההרשעה, הרדיפה והשנאה. כשלפני חודשיים, בדיוק חודשיים, הגיחה עוד פרשת בזבוזים ומימון גבירים, יצא אותו עיתונאי בטענה ש"הפרשות צצות כדי לנטרל את הקו הפוליטי של אותו פוליטיקאי". הפוליטיקאי הוא בנימין נתניהו. העיתונאי הוא ארי שביט.
      מומלץ לארי שביט לקרוא לפעמים את ארי שביט. יש לו מה ללמוד.


      פרופיל

      שפתי כהן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות