כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ספר לשבוע

    בבלוג זה תוכלו לקרוא את טורי ביקורת הספרים שלי בעכבר העיר. וגם, אם יבוא לי, כל מיני מחשבות ואפילו חרוזים גסים שמבטאים את איבתי רבת-השנים למועדון הכדורסל מכבי עלית תל אביב

    כתב הגנה - על "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל

    28 תגובות   יום שני, 23/6/08, 12:15

    ב"נוטות החסד", ג'ונתן ליטל לא מנסה להגן על הנאצים. הוא מתאמץ להבין אותם. וכן, הצרפתים צדקו: מדובר ביצירת מופת

      

    אינני יודע אם ג'ונתן ליטל מכיר את הגדרתו המפורסמת של ק. צטניק את אושוויץ כ"פלנטה אחרת", אך אין ספק שמדובר בניסוח התמציתי ביותר של הגישה שליטל מתעב. כל כך מתעב, עד שמצא לנכון לכתוב רומן של 941 עמודים כדי להפריכה.

     

    וכך נפתח הרומן הזה: " אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה. אנחנו לא אחיך, אתם עונים, ואנו לא רוצים לדעת... [אבל] זה נוגע לכם: אתם תראו עוד כמה זה נוגע לכם".

     

    הדובר הוא מקס אואה, שהחליט לכתוב את קורותיו כקצין ס.ס. אואה הוא מעין פורסט גאמפ של מלחמת העולם השנייה: כמו שעשה פורסט בשנות השישים בארה"ב, גם אואה נקלע לכל הצמתים המרכזיים של התקופה: מהטבח בבאבי יאר, דרך ניסיונות ההשתלטות הנאצית על הקווקז, התבוסה בסטלינגרד ועד לברלין המופצצת בשלהי המלחמה. הוא גם פגש רבים מהאישים הבולטים במשטר הנאצי: אייכמן, שפר, הימלר ואפילו היטלר.

     

     אלא שבניגוד לפורסט, אואה הוא איש משכיל ואינטליגנטי, כמעט אינטלקטואל, המנתח את כל מה שהוא רואה, מנסה להבין מה מניע את האנשים סביבו ואותו עצמו, ובעיקר מה דחף אותם לקחת חלק במדיניות ההשמדה הנאצית. אואה שולל את הסברה כי את מדיניות ההשמדה הובילו וביצעו חולי נפש, סדיסטים או אנטישמים מובהקים. היו כאלה, הוא אומר, אך הם היו המיעוט. רוב הנאצים היו אנשים כמוני וכמוך, שפויים, בריאים, בורגנים, לפעמים אפילו חביבים.

     "עליכם להיות מסוגלים בכל זאת לומר לעצמכם שאת מה שעשיתי אני, גם אתם הייתם עושים", כותב אואה. "מותר לי לקבוע כעובדה שהוכחה על ידי ההיסטוריה המודרנית, שבמכלול של נסיבות נתונות כולם – או כמעט כולם – עושים מה שאומרים להם לעשות. ואני מצטער מאוד, אבל קלושים הסיכויים שדווקא אתם היוצאים מן הכלל". או בניסוח אחר, שמנוגד באופן חזיתי יותר לניסוחו של ק. צטניק: "הלא-אנושי אינו קיים". הכל קרה בפלנטה שלנו, לא בפלנטה אחרת.

     בניגוד לא.ב. יהושע, שבספרו האחרון התיימר לתת הסבר אחד מרכזי לאנטישמיות, ליטל מבין שמדובר בתופעה רבת-פנים, שיש לה סיבות רבות ושונות לא רק לאורך ההיסטוריה, אלא אפילו בתקופה נתונה. בקרב הנאצים ועוזריהם, היו סוגים רבים של אנטישמים ואף היו כאלה שלא היו אנטישמים כלל. רבים השתתפו בהשמדת היהודים פשוט כי רצו להתפרנס, משיקולי קריירה, מפחד, מצייתנות, מאינרציה, מאדישות ולעתים תכופות אף מתוך תיעוב. ברוב המקרים, מדובר באנשים רגילים ונורמלים, שנסיבות היסטוריות שרירותיות הביאו אותם לסיטואציה שבה מצאו את עצמם כתליינים, אבל הם לא רצו להיות בה.

     

    קל להבין מדוע עורר ספרו של ליטל התנגדות כזאת. איננו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל בעלי פוטנציאל לרצוח חפים מפשע, והדברים נשמעים לנו ככתב הגנה על הנאצים, ואולי אפילו קבלה והצדקה של מעשיהם. אבל לא כתב הגנה יש כאן, אלא כתב הבנה. הבנה שאין עמה מחילה, אבל יש עמה לקח לכל הקוראים: אין בכם, מבחינה ביולוגית, שום יתרון על הגרמנים או על עוזריהם שרצחו מיליוני חפים מפשע. וגם המעטה התרבותי שמפריד אתכם ממעשים כאלה דק מכפי שאתם רוצים להאמין, ועלול להתבקע בנסיבות כמו אלה ששררו בתקופה ההיא.

     

    רבים טוענים כי מדובר בספר מתועב מן הבחינה המוסרית, אבל בעיני ההפך הוא הנכון. לא רק שאואה אינו מצדיק את המעשים, אלא שהוא מגחיך את האידיאולוגיה הנאצית, מלעיג על תורת הגזע שלהם ומדווח בפרוטרוט על התיעוב והגועל שמעוררת ברוצחים פעולת ההשמדה, ועל הנזקים הרבים שהיא גורמת להם: טירוף, אימפוטנציה, אלימות כלפי גרמנים אחרים. בנוסף לכך, הוא שולל במפורש את הטענה כי הגרמנים לא ידעו ולא יכלו לדעת על ההשמדה, או שההשמדה היתה כפויה על מי שהשתתף בה: אחת הדמויות, קצין גרמני, מבקשת העברה מגיא ההריגה באוקראינה, ובקשתה נענית.

     

    עוד מימי "לוליטה", החיבור בין אמנות לסכנה מוסרית נראה לי מוזר. אואה מתאר כיצד התענג על המשגלים עם אחותו התאומה, כיצד חשב לחנוק את אמו, ואיך נהנה כשזרים אקראיים בעלו אותו. אני יכול לדווח לכם כי למרות התפעלותי מהרומן, בשום שלב לא עלה בדעתי לשכב עם אחותי, לרצוח את אמי או להפקיד את תומתי בידי גברים זרים. באותה מידה, לא נראה לי שמישהו יכול להפוך לנאצי או לאנטישמי בעקבות קריאת הספר, מה עוד שכאמור – בניגוד לגילויי העריות ומחשבות רצח-האם – השמדת החפים מפשע מתוארת על ידי אואה כעסק מבחיל שהטיעונים להצדקתו מגוחכים. מי שעדיין חושב שקריאת "נוטות החסד" היא עניין מתועב, חייב להתנזר גם מ"הסופרנוס" ומיצירות רבות אחרות.

     

            למרבה הצער, נותרה לי רק פסקה אחת לכתוב את העיקר: "נוטות החסד" הוא יצירת מופת מדהימה, בסדר הגודל של "מובי דיק", "מלחמה ושלום" או "החטא ועונשו". כמעט לא ייאמן שבדורנו עוד ניתן לכתוב כך: בהיקף כזה, ברצינות כזו, על נושאים גדולים שכאלה. יפי הכתיבה, העושר והדיוק בפרטי האירועים, עומק האבחנות ההיסטוריות, הפוליטיות והפילוסופיות, האינטליגנציה של המחבר, סמכותו – כולם מגיעים כאן לדרגה הגבוהה ביותר. הספר הזה תוקף אותך ככוח טבע. לפיכך, לא נותר לי אלא לסיים בקלישאת המבקרים הבאה: אם אתם קוראים רק ספר אחד בעשור הקרוב, תקראו את "נוטות החסד".

      נוטות החסד, ג'ונתן ליטל, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, כנרת,  941 עמודים, מחיר מומלץ: 128 שקל  
    דרג את התוכן:

      תגובות (28)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/4/10 01:41:

      קורא את זה כרגע. הוא מרתק בעיניי. כשאגמור אתייחס לכל המכלול. אכן יצירת מופת כבר בשלב זה ניתן לראות
        26/7/08 13:42:

      לפני דקות ספורות סיימתי את קריאת הספר. למעלה מ- 900 עמ' של פרוזה צפופה חלפו מול עיני במהירות מסחררת. פשוט לא יכולתי להתנתק מהספר. הרקע לעלילה - קורותיו של קצין ס.ס. על רקע הפעילות להשמדת היהודים במלחמת העולם השניה - טעון, קשה ובעייתי. זו הסיבה, שזה היה הספר האחרון שהתחלתי לקרוא מבין הארבעה שקניתי בשבוע הספר. אבל מהרגע, שלקחתי את הספר לידיים, לא יכולתי להרפות ממנו. אני מסכים לחלוטין עם הדעה שפותחת את השרשור הזה, אבל הבעיה היא שבמקום לקיים דיון על הספר כיצירה ספרותית, הדיון גולש לשאלות ערכיות המתייחסות לעלילת הספר. אני חושב, שספר נבחן קודם כל ביכולתו למשוך ולרתק את הקורא ומהבחינה הזו "נוטות החסד" הוא יצירה מדהימה. היכולת לייצר סיפור זורם ומעניין, בתוך רבדים כבדים של פרטים היסטוריים, אדמיניסטרטיביים ואח', ראויה לציון לשבח. לא הרבה יכולים לתאר את המכונה הרצחנית של הס.ס על כל הבירוקרטיה, התככננות וההתנהלות הפנימית שלה, מבלי לאבד ולו לרגע את תשומת הלב של הקורא. מהבחינה זהו ג'ונתן ליטל הוציא מתחת ידיו יצירת מופת, הראויה לכל השבחים והפרסים להם זכתה.

      לגבי הביקורת - אני חושב, שהיא נשמעת בעיקר מפי כאלה שלא קראו את הספר. כשלעצמי, אני לא חושב שהספר נותן הצדק או הסבר כלשהו למעשי הנבלה של הנאצים. הוא מציג את האמת העירומה, התנהגות של אוסף פרטים בתוך מערכת שמונעת ע"י תפיסה מוטרפת, כאשר ביניהם ניתן למצוא את קשת המין האנושי על כל גווניה וסוגיה, החל מהסדיסטים הרצחניים, הרוצחים למען ההנאה שבדבר ואף מוסיפים מיוזמותיהם על הפקודות שניתנו להם, עובר באותם פרטים המבצעים את פעולותיהם מתוך משמעת וציות לרשות, שבה הם מאמינים וכלה בכאלה שאינם מסכימים לאותן פעולות, אך מסתפקים באמירות מחאה קלושות ולא מעיזים לצאת נגד ההוראות מגבוה. הספר מציג את מכונת ההשמדה הנאצית בכל עליבותה ומופרכותה; את ההסטה הרצחנית נגד היהודים, את ההקפדה על אדמיניסטרציה מושלמת גם על רקע של פעילות זוועתית בלתי נתפסת (ההקפדה להגיש דוח מדוייק על כל האנשים שנטבחו, מחקר על רמת התזונה המינימלית הנדרשת כדי להקטין את שיעורי התמותה במחנות וכו..), את הדבקות הפאנאטית בפקודות גם במצבים אבסורדיים (החיילים הגרמנים הגוועים בסטלינגרד מחליטים לאכול את בשר המתים מתוך מצוקת הרעב ומתלבטים אם מותר להם לאכול בשר של גזע נחות, כמו הסובייטים, מחשש שזה יפגע באיכות הגעית שלהם או הכעס של חלק מקציני הס.ס. על כך שבעת החיסול של יהודי אוקראינה, חיילי הס.ס. לא מסתפקים ברצח בירי של יהודים, כולל אמהות וילדיהן, אלא חלק מתעללים ביהודים על פי גיא ההריגה, תוך הפרה של הפקודות המדברת על חיסול בצורה תרבותית...). אני לא חושב שמישהו יוצא מקריאת הספר חסיד של גרמניה או הנאצים. נהפוך הוא; הספר משיג את ההיפך הגמור. הוא מציג את הנואלות והטירוף של המערכת הזו ושל כל האנשים שנהו אחריה. ההישג הגדול של הספר, שהוא מצליח לפתח עלילה סבוכה, מרתקת, מדוייקת מבחינת התפתחות העלילה (לא יודע לגבי ההיצמדות לעובדות ההיסוריות), תוך טיפול בנושאים קשים, שנדמה לי שאין קשים מהם, מבלי לגלוש לתיאורים פטטיים, בנאליים או מציצניים מידי.

      הבעיה היחידה שיש עם הספר היא, שכמו בכל עלילה, אתה נכנס בעל כורחך לדמותו של המספר ומזדהה איתו. מטבע הדברים, התהליך הבלתי נמנע הזה קורה גם ביחס למספר, אותו דר' אוהה. זה לא אומר, שאתה מצדיק אותו ולא כל שכן את הנאצים, אבל במובן מסויים אתה מגלה אמפטיה כלפיו, ובמובן מסויים זה מצליח לסלק את העוינות המובנית שיש בי כלפי הנאצים ובמיוחד כלפי אנשי הס.ס. הארורים. מתוך תחושת ההזדהות עם המספר מצאתי את עצמי, לפעמים, מצר על המצב העגום של הגרמנים בסטלינגרד או מול הזוועות העוברים על האוכלוסיה הגרמנית בעקבות הגעת הסובייטים, כאילו עברתי לצד שלהם. כאמור, קשה להימנע מהתהליך הזה, אבל זה לא מקהה ולא גורע כהוא זה מהסלידה שמתעוררת כלפי הגרמנים מתוך קריאת הספר. יכול להיות שהאמביוולנטיות הזו היא הגורם לתחושה של חלק מהאנשים, כאילו הספר נותן לגיטימציה למכונת ההשמדה הנאצית. אבל לא כך הוא.

      אני חושב שהספר עושה עושה שירות גדול למין האנושי, כאשר הוא מציג את זוועות הנאציזם (וזוועות אחרות, כאלה שבוצעו ע"י הסובייטים) ושם לנגד עיננו תמונת מראה לא מחמיאה לגבי רמות הרשעות, הרוע והשפלות שאנשים יכולים להגיע אליה, כולל אנשים שעד זמן קצר לפני כן התנהגו בצורה נורמטיבית ביותר. בעיני – ספר חובה. 
        25/6/08 10:42:

       

      צטט: ehudamir 2008-06-25 10:13:31

      סליחה. התגובה היא לדה קאראיי ול אס-טי-אס

       

      היו מספיק מקרים של מות תינוקות בשואה על ידי הוריהם, שחנקו אותם כדי שבכיים לא יגלה קבוצת מסתתרים.

      פסק הלכה יצא בעניין אב שחנק את בנו. האב שאל אם הוא חייב בדין, כרוצח, והרב פסק שעל התינוק חל דין רודף (ביטוי מצמרר בהקשרנו היצחק רביני), ועל כן המתתו אינה בגדר רצח.

      זה הגיוני: אם הוא היה בוכה, גם הוא וגם כל חברי קבוצת המסתתרים היו מוסגרים ונרצחים. אם התינוק נחנק ומת, הרי שבכך יתר חברי הקבוצה ניצלו.

      ברור שהאב לא התכוון להרוג. רק להשתיק. אבל הכרית או הבד חנקו את התינוק.

      אני לא מאמין שאני כותב את זה. אבל כך קרה לא מעט פעמים. וזה מתועד

      צטט:  לעשות זאת? בבקשה אל תעני על השאלה. את לא באמת יודעת את התשובה. גם אני לא. 

       

       

       

      התשובה היא פשוטה והיא כמובן מאוד שונה מהטמטום הרבני,

      לא התינוק אשם ולא האב,

      אשם מי שהכניס אותם למצב הזה מלכתחילה,

      וזו האמת שליטל מנסה ולא מצליח להעביר,

      לא השחקנים אשמים אלא המשחק.

       

        25/6/08 10:13:

      סליחה. התגובה היא לדה קאראיי ול אס-טי-אס

       

      היו מספיק מקרים של מות תינוקות בשואה על ידי הוריהם, שחנקו אותם כדי שבכיים לא יגלה קבוצת מסתתרים.

      פסק הלכה יצא בעניין אב שחנק את בנו. האב שאל אם הוא חייב בדין, כרוצח, והרב פסק שעל התינוק חל דין רודף (ביטוי מצמרר בהקשרנו היצחק רביני), ועל כן המתתו אינה בגדר רצח.

      זה הגיוני: אם הוא היה בוכה, גם הוא וגם כל חברי קבוצת המסתתרים היו מוסגרים ונרצחים. אם התינוק נחנק ומת, הרי שבכך יתר חברי הקבוצה ניצלו.

      ברור שהאב לא התכוון להרוג. רק להשתיק. אבל הכרית או הבד חנקו את התינוק.

      אני לא מאמין שאני כותב את זה. אבל כך קרה לא מעט פעמים. וזה מתועד

      צטט: de kraaij 2008-06-25 00:09:58

       

      צטט: st_s 2008-06-24 23:15:13

      אהוד אמיר ודה קראיאן

       

      חשבתם פעם איך אתם הייתם מתנהגים באותן שנים אפלות, לא כיהודים. כפולנים נגיד. למראה שכניכם היהודים שאתם לא כל כך אוהבים אבל בכל זאת הם נלקחים למוות עם ילדיהם הקטנים וזקניהם והמוסר הנוצרי שלכם אומר שצריך לעזור אבל אתם יודעים שאם תעזרו ותתפסו לא רק שאתם תהיו נדונים למוות ביסורים נוראיים אלא גם משפחתכם?

      וחשבתם פעם איך הייתם מתנהגים כגרמנים ארים שלא ממש אוהבים את מעשי השלטון שלכם ומחליטים לא לשתף פעולה?

      מה היה קורה לכם ולמשפחתכם וליקרים לכם?

       

      סתם. רק רציתי לדעת.

       

      שלום ST_S

      זאת בדיוק הנקודה. אין באפשרותינו לדעת כיצד היינו מתנהגים. אני יכול לשער, לנחש או להאמין מה יכול היה לקרות ומה אני הייתי עושה באותה סיטואציה. אך הטבע האנושי בוגדני מעין כמוהו ועל קיבה מלאה ובדמוקרטיה פלורליסטית כולנו אנשים טובים, חייכנים ונפלאים.

      אחת הדילמות הפסיכולוגיות המבעתות ביותר מתארת סיטואציה בה קבוצה של אנשים מתחבאת בבית בעת מלחמה (בואי נאמר יהודים בתקופת השואה, לשם הדיון). פתאום תינוק בן יומו מתחיל לבכות ולצרוח עד עמקי נשמתו.

      כולכם יודעים שאם הוא לא יפסיק מיד תתגלה הקבוצה וכולם יוצאו להורג - כולל בני הבית, אותם צדיקים בסדום, שהעניקו מקלט לקבוצה.

      הדרך היחידה להציל את כולם היא להרוג את התינוק. האם היית מסוגלת לעשות זאת? בבקשה אל תעני על השאלה. את לא באמת יודעת את התשובה. גם אני לא.

      ולנושא שלשמו התכנסנו: אני לא צריך לקרוא ספר בדיוני על רצח, סדיזם ופורנוגרפיה על-מנת לדעת שברעום התותחים המוזות שותקות. בשביל זה יש את מבט לחדשות.

       

        25/6/08 10:11:

      היו מספיק מקרים של מות תינוקות בשואה על ידי הוריהם, שחנקו אותם כדי שבכיים לא יגלה קבוצת מסתתרים.

      פסק הלכה יצא בעניין אב שחנק את בנו. האב שאל אם הוא חייב בדין, כרוצח, והרב פסק שעל התינוק חל דין רודף (ביטוי מצמרר בהקשרנו היצחק רביני), ועל כן המתתו אינה בגדר רצח.

      זה הגיוני: אם הוא היה בוכה, גם הוא וגם כל חברי קבוצת המסתתרים היו מוסגרים ונרצחים. אם התינוק נחנק ומת, הרי שבכך יתר חברי הקבוצה ניצלו.

      ברור שהאב לא התכוון להרוג. רק להשתיק. אבל הכרית או הבד חנקו את התינוק.

      אני לא מאמין שאני כותב את זה. אבל כך קרה לא מעט פעמים. וזה מתועד.

      צטט: arana 2008-06-25 03:33:13

       

       

       

      נראה לי שהמגיבים כאן טועים כשהם מתרכזים במובן מאליו,

      הזוועות,הרצח ההרס וההשמדה,

      העניין הוא שכל זה מתבצע כחלק מכללי המשחק המקובלים,

      זאת אומרת שהאנשים שמבצעים את זה ממשיכים להתנהג כמו אנשים "נורמלים",

      שומרים על אותו טון דיבור,הרגלים,מחוות,קשרים אנושיים ונימוסים שאיפיינו גם את חייהם הבורגנים,

      כמו שנכתב כבר בעמודים הראשונים,

      היטלר היה כלום,סתם אפס היסטרי,עלוב נפש רדוף פחדים,

      השואה היא לא יותר מחברה ה"נורמלית" שזזה רבע מילימטר ימינה,

      המראה שהספר מציב היא לא מול המפלצת אלא מול מפלצתיותה של ה"נורמליות",

      כמה פריכה ושבירה העמדת החיים של חיינו השיגרתיים,

      כמה רעועים היסודות המוסריים של המבנים החברתיים שלנו שמבוססים בעיקר על שקרים מוסכמים והעמדת פנים.

       

       

       

       

       

       

        25/6/08 08:25:

       

      צטט: arana 2008-06-25 03:33:13

       

       

       

      נראה לי שהמגיבים כאן טועים כשהם מתרכזים במובן מאליו,

      הזוועות,הרצח ההרס וההשמדה,

      העניין הוא שכל זה מתבצע כחלק מכללי המשחק המקובלים,

      זאת אומרת שהאנשים שמבצעים את זה ממשיכים להתנהג כמו אנשים "נורמלים",

      שומרים על אותו טון דיבור,הרגלים,מחוות,קשרים אנושיים ונימוסים שאיפיינו גם את חייהם הבורגנים,

      כמו שנכתב כבר בעמודים הראשונים,

      היטלר היה כלום,סתם אפס היסטרי,עלוב נפש רדוף פחדים,

      השואה היא לא יותר מחברה ה"נורמלית" שזזה רבע מילימטר ימינה,

      המראה שהספר מציב היא לא מול המפלצת אלא מול מפלצתיותה של ה"נורמליות",

      כמה פריכה ושבירה העמדת החיים של חיינו השיגרתיים,

      כמה רעועים היסודות המוסריים של המבנים החברתיים שלנו שמבוססים בעיקר על שקרים מוסכמים והעמדת פנים.

       

       

       

       

       

      מסכימה.

        25/6/08 03:33:

       

       

       

      נראה לי שהמגיבים כאן טועים כשהם מתרכזים במובן מאליו,

      הזוועות,הרצח ההרס וההשמדה,

      העניין הוא שכל זה מתבצע כחלק מכללי המשחק המקובלים,

      זאת אומרת שהאנשים שמבצעים את זה ממשיכים להתנהג כמו אנשים "נורמלים",

      שומרים על אותו טון דיבור,הרגלים,מחוות,קשרים אנושיים ונימוסים שאיפיינו גם את חייהם הבורגנים,

      כמו שנכתב כבר בעמודים הראשונים,

      היטלר היה כלום,סתם אפס היסטרי,עלוב נפש רדוף פחדים,

      השואה היא לא יותר מחברה ה"נורמלית" שזזה רבע מילימטר ימינה,

      המראה שהספר מציב היא לא מול המפלצת אלא מול מפלצתיותה של ה"נורמליות",

      כמה פריכה ושבירה העמדת החיים של חיינו השיגרתיים,

      כמה רעועים היסודות המוסריים של המבנים החברתיים שלנו שמבוססים בעיקר על שקרים מוסכמים והעמדת פנים.

       

       

       

       

       

        25/6/08 00:09:

       

      צטט: st_s 2008-06-24 23:15:13

      אהוד אמיר ודה קראיאן

       

      חשבתם פעם איך אתם הייתם מתנהגים באותן שנים אפלות, לא כיהודים. כפולנים נגיד. למראה שכניכם היהודים שאתם לא כל כך אוהבים אבל בכל זאת הם נלקחים למוות עם ילדיהם הקטנים וזקניהם והמוסר הנוצרי שלכם אומר שצריך לעזור אבל אתם יודעים שאם תעזרו ותתפסו לא רק שאתם תהיו נדונים למוות ביסורים נוראיים אלא גם משפחתכם?

      וחשבתם פעם איך הייתם מתנהגים כגרמנים ארים שלא ממש אוהבים את מעשי השלטון שלכם ומחליטים לא לשתף פעולה?

      מה היה קורה לכם ולמשפחתכם וליקרים לכם?

       

      סתם. רק רציתי לדעת.

       

      שלום ST_S

      זאת בדיוק הנקודה. אין באפשרותינו לדעת כיצד היינו מתנהגים. אני יכול לשער, לנחש או להאמין מה יכול היה לקרות ומה אני הייתי עושה באותה סיטואציה. אך הטבע האנושי בוגדני מעין כמוהו ועל קיבה מלאה ובדמוקרטיה פלורליסטית כולנו אנשים טובים, חייכנים ונפלאים.

      אחת הדילמות הפסיכולוגיות המבעתות ביותר מתארת סיטואציה בה קבוצה של אנשים מתחבאת בבית בעת מלחמה (בואי נאמר יהודים בתקופת השואה, לשם הדיון). פתאום תינוק בן יומו מתחיל לבכות ולצרוח עד עמקי נשמתו.

      כולכם יודעים שאם הוא לא יפסיק מיד תתגלה הקבוצה וכולם יוצאו להורג - כולל בני הבית, אותם צדיקים בסדום, שהעניקו מקלט לקבוצה.

      הדרך היחידה להציל את כולם היא להרוג את התינוק. האם היית מסוגלת לעשות זאת? בבקשה אל תעני על השאלה. את לא באמת יודעת את התשובה. גם אני לא.

      ולנושא שלשמו התכנסנו: אני לא צריך לקרוא ספר בדיוני על רצח, סדיזם ופורנוגרפיה על-מנת לדעת שברעום התותחים המוזות שותקות. בשביל זה יש את מבט לחדשות.

        24/6/08 23:52:

      st_s יקרה,

      מוזר לי לכתוב שם שמזכיר רובוט מ"מלחמת הכוכבים" ומיד אחרי זה "יקרה", אבל האשראי שלך אצלי, על כל כתיבתך עד כה, מספיק גדול, כך שאני סולח בנפש חפצה.

       

      (ככה אדם בינוני בנפשו יכול להתחזות לאדם גדול נפש: בכך שהוא מפזר סליחות לכל עבר...)

      ולגבי הערתך - אני מסכים ללא סייג: אי אפשר לשפוט אף אדם שעמד מן הצד בגרמניה, פולין וכו', כיוון שלדעתי 99% בערך מהאוכלוסיה - כולל אותי ועוד כמה שמאלנים יפי נפש - לא היו רואים ברירה לעצמם אלא לשתוק כדי לחיות.

      צטט: st_s 2008-06-24 23:17:57

       

      צטט: st_s 2008-06-24 23:15:13

      אהוד אמיר ודה קראיאן

       

      חשבתם פעם איך אתם הייתם מתנהגים באותן שנים אפלות, לא כיהודים. כפולנים נגיד. למראה שכניכם היהודים שאתם לא כל כך אוהבים אבל בכל זאת הם נלקחים למוות עם ילדיהם הקטנים וזקניהם והמוסר הנוצרי שלכם אומר שצריך לעזור אבל אתם יודעים שאם תעזרו ותתפסו לא רק שאתם תהיו נדונים למוות ביסורים נוראיים אלא גם משפחתכם?

      וחשבתם פעם איך הייתם מתנהגים כגרמנים ארים שלא ממש אוהבים את מעשי השלטון שלכם ומחליטים לא לשתף פעולה?

      מה היה קורה לכם ולמשפחתכם וליקרים לכם?

       

      סתם. רק רציתי לדעת.

       

      אופסססססס סליחה אהוד

      ראיתי רק את השורה הראשונה בתגובתך ומודה שמכיוון שאני מכירה כבר את כל הטענות נגד הספר ואיך אפשר בכלל להשוות וכו' לא טרחתי לקרוא את דבריך.

      לבושתי קראתי אותם אחרי שהגבתי.

      אז אני מתנצלת.

      פאדיחה שאני שונאת שעושים לי והנה עשיתי לאחרים.

       

        24/6/08 23:18:

       אריאנה מלמד מסתייגת אף היא מן הספר, בין השאר מטעמי פורנוגרפיה, בדומה ל- fmd כאן למעלה.

       

      לא קראתי את הספר, איני בטוחה שאקרא, בין היתר לאחר קריאת הביקורת הזו, שבעיקר האירה עיני לגבי דרך הכתיבה. (בהחלט לא משום שהוא מציב מעין מראה מול עיני!)

       

      בכל אופן, הפולמוס סביב הספר, יהיה כאן עוד הרבה זמן דומתני.

       

       

        24/6/08 23:17:

       

      צטט: st_s 2008-06-24 23:15:13

      אהוד אמיר ודה קראיאן

       

      חשבתם פעם איך אתם הייתם מתנהגים באותן שנים אפלות, לא כיהודים. כפולנים נגיד. למראה שכניכם היהודים שאתם לא כל כך אוהבים אבל בכל זאת הם נלקחים למוות עם ילדיהם הקטנים וזקניהם והמוסר הנוצרי שלכם אומר שצריך לעזור אבל אתם יודעים שאם תעזרו ותתפסו לא רק שאתם תהיו נדונים למוות ביסורים נוראיים אלא גם משפחתכם?

      וחשבתם פעם איך הייתם מתנהגים כגרמנים ארים שלא ממש אוהבים את מעשי השלטון שלכם ומחליטים לא לשתף פעולה?

      מה היה קורה לכם ולמשפחתכם וליקרים לכם?

       

      סתם. רק רציתי לדעת.

       

      אופסססססס סליחה אהוד

      ראיתי רק את השורה הראשונה בתגובתך ומודה שמכיוון שאני מכירה כבר את כל הטענות נגד הספר ואיך אפשר בכלל להשוות וכו' לא טרחתי לקרוא את דבריך.

      לבושתי קראתי אותם אחרי שהגבתי.

      אז אני מתנצלת.

      פאדיחה שאני שונאת שעושים לי והנה עשיתי לאחרים.

        24/6/08 23:15:

      אהוד אמיר ודה קראיאן

       

      חשבתם פעם איך אתם הייתם מתנהגים באותן שנים אפלות, לא כיהודים. כפולנים נגיד. למראה שכניכם היהודים שאתם לא כל כך אוהבים אבל בכל זאת הם נלקחים למוות עם ילדיהם הקטנים וזקניהם והמוסר הנוצרי שלכם אומר שצריך לעזור אבל אתם יודעים שאם תעזרו ותתפסו לא רק שאתם תהיו נדונים למוות ביסורים נוראיים אלא גם משפחתכם?

      וחשבתם פעם איך הייתם מתנהגים כגרמנים ארים שלא ממש אוהבים את מעשי השלטון שלכם ומחליטים לא לשתף פעולה?

      מה היה קורה לכם ולמשפחתכם וליקרים לכם?

       

      סתם. רק רציתי לדעת.

        24/6/08 21:58:

      מצטרף לביקורתו של דה קאראיי - מקווה שאני רושם את התעתיק העברי נכון - על דבריך:

      לא, לא קראתי את הספר, אבל 22,000 חסידי אומות העולם, שרבים מהם נרצחו כדי להגן - או לנסות להגן - על יהודי, גם יהודי זר לחלוטין - הם אותה תופעה בלתי מובנת, תופעה של אלטרואיזם, שמוכיחה שיש אנשים שהרוע הזה לא קיים בהם.

      לא, st_s, את טוענת שאנו שונאים את המראה שעומדת מולנו מכיוון שכל הרוע הזה קיים גם בנו, ואנו מתעבים את עצם הידיעה מעוררת החלחלה, הידיעה שבסיכומו של דבר איננו שונים מהרוצחים. כולנו.

      וכאן המחלוקת שלי איתך.

      אני בוודאי לא שונה מהכלל. אני כמו כולם, ואני מהנהן בהסכמה חסרת שמחה אל מול המסקנות האלה: שלו הייתי במקומו של אואה, הייתי מתקשה ביותר לסרב פקודה.

      הטבע האנושי בתקופת השואה, טבעם של העומדים מהצד, היה ברובו פחדני: לא להרוג, אבל גם לא לעזור. והרוצחים או המסייעים להם לא בהכרח שנאו יהודים. רובם לא הכירו יהודים. הם בסך הכל מילאו את תפקידם, ולאחר מעשה הצדיקו זאת בנימוקי סמכות, חלוקת תפקידים, טרור שהופעל כלפיהם, או שילוב במינונים משתנים של כל אלה. (ראי into that darkness, גיטה סרני מראיינת את פרנץ שטנגל, מפקד סוביבור ולאחר מכן טרבלינקה)

      ודווקא העובדה שאני כאן בזכות צרפתי ששילם בחייו כדי שסבי וסבתי יחיו, כי הוא הציל את חייהם, נתפס ונרצח, דווקא זה מה שמאפשר לי להסכים עם הטענה שהרוצחים הם בני אדם לכל דבר ועניין: כיוון שאני, לו הייתי במקומו, אני סבור שלא הייתי מסוגל לעשות את המעשה שעשה.

       

      כלומר, אני חי בזכות אדם שעשה מעשה אצילי, שאני לא הייתי מסוגל לו. הנעלה מת למען ייוולד הבינוני.

       

      לא מחשבה מעודדת לסיים איתה ערב, אבל זו המחשבה שאני הולך איתה זמן רב מתוך שעות העירות שלי.

       

      והפתרון - לנסות לחיות כבן אדם טוב. לעזור. לתת. במגבלותי האגואיסטיות הברורות.

       

      צטט: st_s 2008-06-24 11:57:49

      מצטרפת לאחד מקודמי - זו באמת הביקורת המעניינת והמשמעותית ביותר שקראתי על הספר הזה שמונח ליד מיטתי ומחכה לתורו (ואני מוצאת כל תירוץ אפשרי כדי לדחות את הקריאה).

      ורק רוצה להצטרף אליך באמירה שהבעיה של המתעבים את הספר היא בכך שהוא שם להם מראה אכזרית ביותר מול פניהם ומול מצפונם ומכריח אותם לראות בעצמם את מה שהם מסרבים בתוקף לראות.

      זו גם תמצית כל הויכוחים שנקלעתי אליהם בין אלו שמודיעים בחגיגיות שלא יקראו אותו כי.... לבין אלו שמדברים על אישיותו של הסופר והחוצפה שיש לו, לבין אלו שמנסים בזהירות להגיד שאולי כדאי לקרוא לפני שמתנגדים.

       

        24/6/08 21:12:

       

      צטט: st_s 2008-06-24 11:57:49

       

      ורק רוצה להצטרף אליך באמירה שהבעיה של המתעבים את הספר היא בכך שהוא שם להם מראה אכזרית ביותר מול פניהם ומול מצפונם ומכריח אותם לראות בעצמם את מה שהם מסרבים בתוקף לראות.

       

      אני לחלוטין לא מסכים עם הטענה שאלו שלא מצאו עניין בספר או שמעלים ביקורת קונקרטית ועניינית (ה"מתעבים" לשיטתך) עושים זאת מתוך חוסר רצון או יכולת להתמודד עם אותה מראה מטאפורית כביכול שהספר שם אל מול פניהם או מצפונם.

      לא אתיימר לדבר בשם האחרים. בעיני, הרוע המוצג בספר הוא אנושי ביותר. את השואה היהודית (והארמנית, קמבודית, טוטסית, בוסנית וכל שאר מעשי הפוגרום, רצח, אינקוויזיציה וזוועה בהיסטוריה האנושית) תוככנה ובוצעה ע"י בני אדם.

      כן, אותו שכן ממול, קרוב משפחה, ההוא מהתיכון וכל אדם שתחת תנאים אחרים יכול היה להיתפש כ"נורמטיבי" לחלוטין ע"פ כללי הציויליזציה המודרנית.

      הרוע מצוי בכל אחד ואחת מאיתנו. אצל חלק מהאנשים הוא תחת בקרת הדת (ובמקרים רבים דווקא הדת היא זאת הנותנת דרור וגושפנקא לביצוע מעשי זוועה) ולעיתים - אצל אתאיסט כדוגמת כותב שורות אלו למשל - זאת האמונה במוסר האנושי והיכולת להזדהות עם סבלם של אחרים (אמפטיה).

      אני רוצה להאמין בכל מאודי שלא הייתי מסוגל להיות שותף למעשה רשע כזה או אחר תחת כל סיטואציה או מכבש לחצים חברתי אדיר. למזלנו, רובנו יכולים להעביר חיים שלמים מבלי להתמודד עם הנושא. אך בשעת פקודה, חלקנו מצליח ואחר נכשל (ראו למשל מקרים רבים של התעללות גרידא בפלסטינאים ע"י חיילי צה"ל כתוצאה מלחץ, תסכול, שעמום, הלם או סתם רוע אנושי צרוף).

      ובחזרה לספר: זאת פורנוגרפיה סדיסדית א-לה מרקיז דה סאד. במידה והספר היה אוטוביוגרפי הייתי קורא אותו בשקיקה אדירה ע"מ להבין עוד מימד בצד האנושי של הרוצחים. אחרת, מדוע לא לשכור סרט פורנו סדיסטי ב- DVD ולצפות בהנאה ע"מ להבין איך אחרים אולי אוהבים את זה?

        24/6/08 20:29:

      לא קראתי את הספר, אבל ברמה העקרונית אני מסכימה עם הגישה שלך.

      כולנו קורצנו מאותו חומר, כולנו מועדים לפורענות, מודעות היא הדבר הכי הנכס הכי יקר.

      השואה היא כמובן הדוגמא הכי קיצונית שאנחנו מעלים על הדעת, אבל העולם מלא בזוועות לאין שעור..

       

      ודווקא נזכרתי במרת מקוליי ובמילים היפות והחשובות שסארויאן שם בפיה -

      "...משום שמשהו מאיתנו יש גם בגדול רשעי עולם, ומשהו ממנו יש בכל אחד ואחד מאיתנו, הוא משלנו ואנו משלו. גם אחד מאיתנו אינו בדול מחברו. תפילת האיכר היא גם תפילתי ופשעו של הרוצח הוא גם פשעי. אמש בכית משום שהתחלת לדעת את הדברים האלה.."

       

      * הקומדיה האנושית - ויליאם סארויאן.

        24/6/08 19:39:

       

      דן פגיס עשה זאת בכמה שורות .

       

      בשיר "עדות" כבר בשורה הראשונה  :

       

      ."

       

       

       

      הכותב מדגיש כי היו בני אדם - ולמעשה כאילו פונה אל זה שמולו שמציגם כמפלצות..

       

       

       

       

       

        24/6/08 13:19:

      ספר שהוא פרונוגרפיה צרופה.

      ספר מגויס שמנסה לדפוק לתוך הראש של הקרוא, עם פטיש 5 ק"ג מצופה בחרא, קיא, זרע ודם אידאולוגיה מצוצה מהאצבע והזויה שכולנו יושבים על איזה קו לינארי של רוע וכולנו רוצחים בפוטנציה.

      כולנו אכן רעים. אבל רובינו, גם כשאנחנו מאבדים בקרה וביקורת עצמית, לא מסימים בבית הסוהר כרוצחים, אנסים, פדופילים, ו"מגליי-עריות".

      אם הספר הזה ישרוד את שיני-הזמן, זה יהיה בדיוק כמו שספרו של המארקיז דה-סאד שרד -

      בזכות המציצנות החולנית והסוטה, שגם היא, בדיוק כמו הרוע, נמצאת במידה זו או אחרת בכולנו.

        24/6/08 12:58:

       

       

      אגב,

      בראיון עם הסופר הוזכר שעל החולצה שלו מופיע הכיתוב "אני מעדיף שלא" שזו התשובה שברטלבי הלבלר (כתבן?) נותן לכל מי שפונה אליו ולדעתי הסיפורון הקצרצר הזה של מלוויל מכיל תובנות הרבה יותר עמוקות  והוא הרבה יותר חיי,מעניין ואנושי מהספר העבה מאוד של ליטל.

       

        24/6/08 11:57:

      מצטרפת לאחד מקודמי - זו באמת הביקורת המעניינת והמשמעותית ביותר שקראתי על הספר הזה שמונח ליד מיטתי ומחכה לתורו (ואני מוצאת כל תירוץ אפשרי כדי לדחות את הקריאה).

      ורק רוצה להצטרף אליך באמירה שהבעיה של המתעבים את הספר היא בכך שהוא שם להם מראה אכזרית ביותר מול פניהם ומול מצפונם ומכריח אותם לראות בעצמם את מה שהם מסרבים בתוקף לראות.

      זו גם תמצית כל הויכוחים שנקלעתי אליהם בין אלו שמודיעים בחגיגיות שלא יקראו אותו כי.... לבין אלו שמדברים על אישיותו של הסופר והחוצפה שיש לו, לבין אלו שמנסים בזהירות להגיד שאולי כדאי לקרוא לפני שמתנגדים.

        24/6/08 11:33:

       

       

      לדעתי,הספר הוא טוב,מעניין והאמת שהוא מביא היא הדבר שהכי מתקרב להבנה אמיתית של הגורמים שמחוללים שואה,

      וספר כזה היה צריך להיכתב מזמן,

      אבל הוא רחוק מלהיות יצירת מופת בגלל שהתובנות שהוא מספק על המפלצת שחייה לכולנו מתחת לעור הן שטחיות ולכן הוא לא ממש מעורר מחשבה וחשיבה.

      כמעשה אמנות הוא מצליח להעביר את שגרת החיים של הרוצחים ובכך כוחו וחשיבותו.

       

        23/6/08 23:53:
      אני קורא את הספר בקושי רב. הבעיה עם הספר עבורי היא תאור הזועות הרצח ההרג.  זה מאד קשה לי להכנס לשם, והרתיעה דומה לרתיעה מביקור באושויץ. גם לשם אינני מעונין להגיע. זה החלק החולני של העולם והרתיעה יותר חזקה מהסקרנות.  למרות זאת הסקרנות גוררת אותי להמשיך ולקרוא. אינני רואה כאן שום ערך אמנותי. יש הערות פילוסופיות חברתיות מענינות . אבל זה לא הענין כאן. העיקר הוא הסקרנות לדעת מה קרה ולמה קרה , בלי לפחד ולהתבצר בשבלונות . אחד האיזכורים המזעזעים הוא הצו האלוהי , להשמיד כל זכר מעמלק, שיש מי שרואה בו דוגמה ....
        23/6/08 21:39:

       

      טרם קראתי אבל העלית לי את סף הסקרנות.

       

      קטונתי מלהגיב מול כל אלה שקראו כאן אבל האמת היא, שתמיד חשבתי שעניין הרוע והכזריות הוא זמין ואוניברסלי לכולם, בהינתן התנאים. לא אכנס להשוואות רוע ברוע ואכזריות באכזריות כי קצרה כאן היריעה (וגם מפני שלא קראתי את הספר הספציפי) אבל העמדה הזו מקובלת על דעתי.

        23/6/08 21:10:

      מחייך הי, אני זהר. גיגי הזמין אותי להגיב לפוסט שלך ואני מגיבה.

      לצערי הרב, טרם קראתי את היצירה הנ"ל.

      רציתי לומר שהדיון הזה מעלה בי געגעועים עזים למודרנה.

      אני מודה, לא נעים, נשמע קצת רטרו אבל אני מתגעגעת, הפוסטמודרניזם מעביר אותי פעמים רבות על דעתי או יותר מדוייק דעתך.

      אינני מבטלת את השגיו אבל מה ל'שות,  מתגעגעת.

      קצת נמאס מספת הפסיכולוג שעליה כמו בווידוי אצל איש הדת נרחצים כל העוונות.

      נמאס קצת מהפרטים של הסטיות הרבות שנכפות עלינו דרך הספרות.

      ישנו הבדל משמעותי בין הבנת הלך הרוח שדרכו מוביל אותנו בכשרון רב נבוקוב, כשאינו שופט את דמויותיו, אלא חושף בגוף ראשון (בלי למצמץ) את חוסר התמימות של הומברט ולוליטה. ואני חוזרת: חוסר תמימותם.

      הפוסט מודרניזם מתאהב בקלות בסוטים, רוצחים והמודרנה מביטה בהם בפשטות נקיה מבכיינות גם כשהשאירה את המוסר 400 ק"מ מאחוריה.

      וזה מה שכל כך מעצבן הבכינות הזאת, כמה קשה לי אני נאצי ויורד עלי שלג וגם אני כשמקררים אותי אני מתקרר. ואללה.

      גם ק.צטניק נופל במשבצת של נבוקוב הוא מסתכל באומץ ודרך טריפים מצליח להתגבר על סיוטיו ולראות את המציאות כפי שהיא. אבל אינו מרחם על הנאצי שנאלץ לשרת את עמו. 

      כן זה לא טוב לזיין ילדות. זה לא יפה להגיד אבל זה לא עושה להן כל כך טוב.

      הן גם מכירות פסיכולוגים, הרבה פסיכולוגים.רק לא מהצד שכיף להסתכל עליו.

       ושוב הבנאלית של הרוע זו בדיוק הגלישה אל המקומות שבהם מכבי ת"א הייתה נראית כמו קבוצת מעודדות בביקיני.

      אתה נשמע אנטליגנט, אולי אפילו אנטלקטואל בשבתות בערב.

      חבל, חבל שנשלח לך אנשים . היה לך פרצוף כל כך יפה. חבל שעצבנת אותנו.

      כי אחרי שנפת'כ-ת-תחת נלך לנוח אצל מלפי ונספר לה כמה מטריד היה כשהדם השפריץ לכיוון חליפת הארמאני. הספר נשמע מרתק וגם אתה אבל אני מ,זה מתגעגעת למודנה.

       

       

       

       

       

        23/6/08 21:07:

      התחלתי לקרוא את הספר בשפת המקור לפני מעל שנה. לא סיימתי מבחירה.

      אחת הבעיות המרכזיות בספר לטעמי היא שלא מדובר בספר אוטוביוגרפי אלא בפרי דמיונו של הסופר. נכון, ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה בכלל והשואה היהודית בפרט משופעת בדוגמאות של רוע וסדיזם צרוף (מבית היוצר של המין האנושי  - תשאלו גם את הארמנים, קמבודים, טוטסים ועוד קצר המצע מהשתרע) אך אינני מוצא שמץ של טעם - או נכון יותר יהיה לומר יצר מציצנות - ע"מ לספק את תאוות פורנו הסדיזם של ג'ונת'ן ליטל כפי שבא לידי ביטוי בנוטות החסד.

      בנוסף, הרגשתי שליטל ממש יוצא מדרכו ע"מ למקם את אואה בנקודות ציון היסטוריות או להפגיש את אואה עם דמויות כגון היטלר, אייכמן ושאר מרעין בישין בגוף אדם שלא לשם קידום העלילה אלא כמעין "name droping" 

      - שחלילה לא נשכח שאנחנו בלב המאפליה.

      למעוניינים בספר אחר בעל מימד היסטורי (אם כי לא חף מביקורת), קראו את "תלייניו מרצון של היטלר" של ההיסטוריון דניאל גולדהאגן. אולי לא תמיד אפשר להסכים עם כל הטענות שגולדהאגן מעלה (נושא האשמה קולקטיבית)...

      אך הספר בהחלט סיפק מימד התבוננות נוסף אל אותו מאורע היסטורי שגם המילה "שואה" לא עושה עמו צדק. והרוע שם הוא אמיתי ביותר... גם אם נטול מימד פורנוגרפי à la Little.

        23/6/08 18:54:

       

       תודה על הביקורת והעלאת הדיון. בינתיים נראה שכולנו מסכימים .קורץ

      לא בטוחה שיהיה לי כח נפשי לקרוא אותו. נושא מאד טעון עבורי.

       

      הביקורת על הספר שלך מזכירה לי את "ספור של גרמני 1914-1933 " מאת סבסטיאן הפנר שבו הוא מנתח את התנאים שהביאו לעלית הנאציזם בגרמניה.

      אחד הגורמים שהוא מונה הוא העובדה שהדור שהעלה את היטלר הוא הדור שגדל על ה"התרגשות" של מלחמת העולם ה-1 והתמכר לה. אחר, הוא ההתמוטטות של המבנה החברתי בעקבות התבוסה. הוא טוען שלגרמנים יש קווי אופי תרבותיים שהקלו על אמוץ הנאציזם - מנחם אבל לא בהכרח נכון.

       

      אני מאמינה שלמעט מאד אנשים יש את האומץ המוסרי והגופני לעמוד נגד שיטפון, וגם אם לא יטלו חלק במעשים, ברובם יעצמו עיניים. תסכול ופחד הם כוחות אימתניים שניתן לנתב אותםבקלות לאלימות והרס.

       זו לא בקורת רק הסתכלות מפוקחת, מספיק לבחון את ההסטוריה העכשווית

        23/6/08 18:33:

      לקרוא את הספר על כל דפיו, זה להכנס לעומקה של דמות, ולחיות דרכה את התקופה הנוראה ההיא,לא כמתבונן מהצד אלא ממש לחיות ולהכנס לתוך הסיפור.

      סקירה והבנה מבריקה הבאת לכאן .

      הורי קוראים כרגע את הספר ומשתפים אותי ,ואני מחכה לתורי.

      עד סוף חודש זה ניתן לקנות ספר זה ועוד אחד נוסף במחיר 129 ש"ח,

      כך שהמחיר לספר אחד יוצא 65 ש"ח,שווה!

        23/6/08 18:20:

      ממש במקרה אני קורא עכשיו את הביוגרפיה של היטלר ואחד הדברים שלמדתי מהספר(ים - מדובר בשני כרכים) הוא שהיטלר מעבר להיותו תוצר של סביבתו, חינוכו, אופיו וכו', הוא לא פחות תוצר של הנסיבות ההיסטוריות, הכלכליות והחברתיות בגרמניה של אותה התקופה אבל לא פחות מכך גם החברה הגרמנית דאז שהתאימה את עצמה לנסיבות הללו.

       

      לאן אני חותר? אני משוכנע בהינתן תנאים מסויימים - פוליטיים, כלכליים, חברתיים וכו' שהיו משתקפים במנהיג כריזמטי, כל אחד מאיתנו היה יכול להיות חלק ממנגנון דומה. כבר בוצעו ניסויים חברתיים כאלה ויש כאלה שימצאו את ההקבלות גם אצלנו (כהנא) ואפילו בחלק מהרעיונות הקיימים בחברה הישראלית כיום.

       

      בקיצור, הספר נשמע מרתק ומהסוג שמעניין אתי.

      תודה על ההמלצה.

       

        23/6/08 16:38:

      קראתי את הספר כבר די מזמן בגרסת המקור שלו ואני חייב לציין שלמרות שלא אהבתי את הספר. הביקורת שלך עליו היא הביקורת הרצינית היחידה שפגשתי עד כה.

       

      כי הבעיה עם הספר היא לא בעיה מוסרית וגם אין לי בעיה לקבל את הגישה של ליטל שהולכת בעקבות ארנדט על הבנאליות של הרוע הטמונה בכל אחד מאיתנו אני גם בהחלט חושב שדמותו של אואה היא מלאכת מחשבת מבריקה ומצמררת. 

       

      בקריאה בספר גם ברור שלייטל לא זלזל באף פרט והיטיב ללמוד את הפרטים, המקומות והזמנים וקרא כל מה שנכתב על התקופה.

       

      למרות כל אלו לא צלחתי את הספר כי כי מצאתי אותו מתיש, אינסופי נע במעגל. אני לא הייתי זקוק לקרוא את הספר עד תומו כדי להבין את האיש ואת התיזה לגבי טבע האדם ובשלב מסוים העדפתי לוותר לאחיי בני האנוש ולהיפרד מהם לשלום.

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      אבי גימל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין