כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פוליטיקה זעירה

    בעיקר על החוויה הפוליטית וקצת על אהבות אחרות-כיצד מתנהלים הדברים במאה ה-21 בין אידאולוגיה למסחר. על האדם כחיה פוליטית, על תרבות ואידאולוגיה. על נושאים שברומו של עולם ועל זוטות מן הקרקעית.

    ארכיון

    0

    נוטות החסד רוקדות ואלס עם בשיר

    21 תגובות   יום שני, 7/7/08, 22:41

    לכאורה דבר איננו מחבר את ספרו של ג'ונתן ליטל "נוטות החסד" לסרטו של ארי פולמן "ואלס עם בשיר" מלבד הפולמוס שמתלווה לשתי היצירות והעובדה שבאחד היהודי הוא הקורבן ובשני הוא התליין או לפחות משתף הפעולה.  

     

    שתי היצירות שבבסיסן כה שונות זו מזו,  עוסקות למעשה באותה שאלת יסוד, מהי מידת האחריות האישית שלנו למתרחש סביבנו. בשתי היצירות המסקנה על טבע האדם איננה כה שונה זה מזו וגורסת,  כי רובנו משתפים פעולה עם המציאות הפוליטית מסביבנו מבלי להבינה או מבלי שתהיה לנו יכולת להתנגד לה. אך כאן גם נגמר הדמיון, כי בעוד ליטל עוסק בניסיון להתמודד עם הרע והאכזריות האנושיים הקיצוניים ביותר, בהיסטוריה המודרנית, ארי פולמן עוסק באירוע הרבה יותר מצומצם ומינורי שמעורבותו בו מוגבלת.

     

    ספרו של ליטל שונה גם בכך, שהוא בנה אותו סביב דמות בדיונית, אותה הוא שותל בתוך אירועים שהתרחשו במציאות, בעוד ארי פולמן מספר את סיפורו ואת סיפור המלחמה מנקודת מבטו האישית. דווקא הצעד של שתילת דמות בדיונית בתוך מציאות היסטורית, מחייבת את ליטל להישאר נאמן למציאות ולמאורעות המלחמה באופן פנאטי. לכן מקפיד ליטל, על בניית עובדות מדויקות המשחזרות את התקופה. ספרו נבנה מן התיאור היבש, נטול החרטה של גיבורו ומשחזורן של עובדות, מקומות וזמנים באופן מדוקדק.

     

    התוצאה של הבחירה של ליטל, היא שלאחר קריאה קצרה בספר, אנו מבינים את המסר המרכזי,  החשוב אומנם אך מוגבל. חווית ראיית המציאות דרך עיניו של הרוצח, היא מעניינת, אך מגיעה למיצויה הרבה לפני תום 900 העמודים של הספר. לכן, בשלב מסוים של הקריאה מגיע הרגע, בו לא ניתן עוד לשאת את הקריאה, הגובלת בפורנוגרפיה של מוות והרג.

     

    בניגוד לליטל, נוטע פולמן את גיבוריו האמיתיים, בתוך מציאות מצוירת שנאמנה לעובדות, בדיוק במידה שהזיכרון האנושי יכול לשמש עד ראייה נאמן לעבר. הבחירה בזיכרון ובשכחה כנקודת המוצא של הסרט והבחירה באנימציה, מאפשרות לפולמן, להמריא על כנפי הדמיון ולתת לסרטו הדוקומנטרי את התחושה האנושית, את הצמרמורת בגוף ובעיקר את הנפח הפואטי שהופך אותו מסרט דוקומנטרי טוב, ליצירת מופת קולנועית.

     

    גיבור הספר של ליטל איננו רואה את עצמו כאשם ואיננו מתחרט על מעשיו. לדידו, אין מקום לחרטה, זו הייתה המציאות ותו לא. כמו כולם, הוא היה מעדיף, לו לא הייתה מתקיימת מלחמה שכזו בימי חייו, אך מכיוון שלא שפר עליו גורלו, אין מה להתחרט. לעומתו פולמן מספר את סיפורו מבלי להסתיר דבר. הוא דולה את עברו מבארות השכחה, ומרכיב את קלסתרונו של הפשע ומבצעיו. במקום לטעון לחפותו, הוא מוכיח את מעורבותו ואשמתו, גם אם אשמתו רק עקיפה.

     

    אצל פולמן תחילתו של המסע אל הזיכרון מתחיל מחלום הכלבים המתים הרודפים אחר חברו. המשכו בקישור שעושה הפסיכולוגית המטפלתבו לסיפור על חייל שמערכות המגננה שלו אל מול המוות והזוועות קורסות בהיפודרום של ביירות, הגדוש בגופות של סוסים ערביים אציליים שחוטים.

     

    מן הכלבים והסוסים, מגיע פולמן בסופו של המסע בעקבות הזיכרון האבוד, אל הטבח בבני אדם. אל הגופות המכסות את רחובות מחנות הפליטים של סברה ושתילה ואל הנשים המקוננות. המעבר בדקה האחרונה של הסרט מן אנימציה אל הצילום התיעודי, מזכירה לנו,  כמו תמרור אזהרה גדול ומצמרר, כי כל זה לא היה רק אירוע קולנועי, יציר מוחו של הבמאי, אלא אירוע אמיתי בו נרצחו בני אדם. המעבר מזכיר לפולמן את אחריותו ואשמתו ומזכיר לנו כחברה את אחריותנו ואשמתנו.

     

    גם בספרו של ליטל לחיות יש תפקיד, הספר מסתיים בגן החיות של ברלין החרבה, הרוסים כבר בפתחה של העיר. החיות התועות והגוססות של גן החיות של ברלין, מתרוצצות לכל עבר או מוטלות ברחבי הגן ממתינות למותן. ליטל בסיום ספרו מזכיר לנו, כי אנו איננו שונים מן החיות כמותן נקלענו לתוך המלחמה לא מבחירה וכמותן האינסטינקט הבסיסי שלנו הוא לשרוד. ובחברה כמו בטבע החזק שורד.
    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/7/08 22:32:

      צטט: st_s 2008-07-10 22:00:33

      צטט: מוליק בנטמן 2008-07-10 21:48:53

      אפשר לתעב את הגיבור ולהנות מהספר

      למרות שלהנות מהספר זה בטח לא הפועל המתאים

       

       

      מה שמעניין זה שאני מוצאת את עצמי כל הזמן מקווה לקרוא מילות חרטה. מחפשת כל הזמן מתי הוא יגלה חמלה. מתי הוא יוכיח התנהגות אנושית...

      אני חושב שדזה בסופו של דבר החלק המטריד בספר, האמפטיה שאתה מגלה לגיבור היא עקיפה

      סוג של תקווה שיש לו תקנה, שיבוא הרגע והוא יבין ויודה וחתחרט. 

        10/7/08 22:00:

      צטט: מוליק בנטמן 2008-07-10 21:48:53

      אפשר לתעב את הגיבור ולהנות מהספר

      למרות שלהנות מהספר זה בטח לא הפועל המתאים

       

       

      מה שמעניין זה שאני מוצאת את עצמי כל הזמן מקווה לקרוא מילות חרטה. מחפשת כל הזמן מתי הוא יגלה חמלה. מתי הוא יוכיח התנהגות אנושית...
        10/7/08 21:48:

      צטט: דני.ל 2008-07-10 21:43:51


       מהואלס של בשיר יצאתי המום. עם סוג של אגרוף בבטן ובהרגשה שהאגרוף הגיע לי בצורה מסוימת כי היה צורך לעורר בי מחשבות מסוימות.

       את נוטות החסד אני קורא עכשיו, בבחילה מסוימת,  ואני מקווה להגיע אל סופו כי גם אני מתכוון לכתוב עליו.

      שאלו כאן פעם אם אפשר להנות מספר שלא מזדהים עם הגיבור שלו

       והשאלה החדשה האם אפשר להמשיך לקרוא ספר כשמתעבים את הגיבור שלו.

      אפשר לתעב את הגיבור ולהנות מהספר

      למרות שלהנות מהספר זה בטח לא הפועל המתאים

        10/7/08 21:43:


       מהואלס של בשיר יצאתי המום. עם סוג של אגרוף בבטן ובהרגשה שהאגרוף הגיע לי בצורה מסוימת כי היה צורך לעורר בי מחשבות מסוימות.

       את נוטות החסד אני קורא עכשיו, בבחילה מסוימת,  ואני מקווה להגיע אל סופו כי גם אני מתכוון לכתוב עליו.

      שאלו כאן פעם אם אפשר להנות מספר שלא מזדהים עם הגיבור שלו

       והשאלה החדשה האם אפשר להמשיך לקרוא ספר כשמתעבים את הגיבור שלו.

        10/7/08 10:22:

      צטט: st_s 2008-07-10 06:43:18


      אגב, ככל שאני מתקדמת בספר ככה הוא יותר כתב אשמה נורא נגד הגרמנים.

      אולי כתב האשמה החד והמדוייק ביותר שקראתי אי פעם בתחום הזה.

       

       

      מאוד מוזרה בעיני ההתנגדות לספר.

       

      זו אחת הסיבות שבשלה הספר לא התקבל בברכה בגרמניה אבל כן בצרפת

      ובישראל לעומת זאת רב הביקרות כיודע לך באה מאלו שלא קראו את הספר.

        10/7/08 10:21:

      צטט: א.ב. של אהבה 2008-07-10 03:57:10

      בקשר מה שאמרת...

       

      שתי היצירות הללו מאפשרות לצרפתים להשלים עם שיתוף הפעולה שלהם במלחמת העולם השנייה ועם תחושות האשם כלפי היהודים. ליטל נותן להם את הכלי להבין כי הם היו קורבנות של התקופה וכי רק מעטים יכולים להתעלות מעל הקיום הבנאלי שלהם ופולמן נותן להם את ההוכחה לכך שגם הקורבן יכול להפוך לתליין מתוקף הנסיבות.

       

       

      ידידי אני חושב שמאוד צדקת. ליטל נותן להם את התרוץ האינטלקטואלי לטעון שכולם היו קורבנות של התקופה, ושהם כעם כבוש לא היו סתם קורבן - הם קורבנות של קורבנות אחרים, מה שמבהיר מדוע הם לא התנגדו. אף אחד לא התנגד.

       

      אחרי שהם הוכיחו לעצמם עד כמה הם היו מסכנים, הם יכולים לטפל בנושא הקורבנות שלהם - היהודים. פולמן נותן להם את ההוכחה שהיהודים המחורבנים שהם לא הצילו בכלל לא היו שוים הצלה, ושמעשה ההסגרה הפסיוית והאקטיוית שלהם עשה רק טוב לאנושות - עובדה - אותם יהודים מקרבנים אחרים.

       

       

      כמי שעוסק תקופה ארוכה בקשר בין החלק המודע והתת מודע של המוח האנושי אני יכול להעלות השערות מרובות על הגורמים לכך, אבל זה לא ישנה את הגועל נפש שלי.

       

       

      הי אורי

      אני חושב שבבסיס אנחנו מסכימים על קיומה של התופעה

      אני פחות נוטה לראות זאת כתירוץ.

      אני חושב שזה בראש ובראשונה קשר עמוק ונסתר בתודעה הקולקטיבית , שמחפש את הסבריו.

      לטעון אבותינו היו רעים או אנטישמים, איננו הסבר מספק. גם לפני כן וגם אחרי כן היו אנטישמים ולמרות זאת זה לא הוביל לאירועים קיצונים ומזעזעים כל כך.

      כך גם לגבי הסיפא, אני לא חושב שהמסקנה היא שהיהודים הם מחורבנים ולא היו ראויים להצלה אלא שהיהודים במקרה הזה הם ההוכחה שכולנו בסך הכל בני אדם ושכל אחד יכול להיות בתורו התליין או הקורבן

       

        10/7/08 06:43:


      אגב, ככל שאני מתקדמת בספר ככה הוא יותר כתב אשמה נורא נגד הגרמנים.

      אולי כתב האשמה החד והמדוייק ביותר שקראתי אי פעם בתחום הזה.

       

       

      מאוד מוזרה בעיני ההתנגדות לספר.

        10/7/08 03:57:

      בקשר מה שאמרת...

       

      שתי היצירות הללו מאפשרות לצרפתים להשלים עם שיתוף הפעולה שלהם במלחמת העולם השנייה ועם תחושות האשם כלפי היהודים. ליטל נותן להם את הכלי להבין כי הם היו קורבנות של התקופה וכי רק מעטים יכולים להתעלות מעל הקיום הבנאלי שלהם ופולמן נותן להם את ההוכחה לכך שגם הקורבן יכול להפוך לתליין מתוקף הנסיבות.

       

       

      ידידי אני חושב שמאוד צדקת. ליטל נותן להם את התרוץ האינטלקטואלי לטעון שכולם היו קורבנות של התקופה, ושהם כעם כבוש לא היו סתם קורבן - הם קורבנות של קורבנות אחרים, מה שמבהיר מדוע הם לא התנגדו. אף אחד לא התנגד.

       

      אחרי שהם הוכיחו לעצמם עד כמה הם היו מסכנים, הם יכולים לטפל בנושא הקורבנות שלהם - היהודים. פולמן נותן להם את ההוכחה שהיהודים המחורבנים שהם לא הצילו בכלל לא היו שוים הצלה, ושמעשה ההסגרה הפסיוית והאקטיוית שלהם עשה רק טוב לאנושות - עובדה - אותם יהודים מקרבנים אחרים.

       

       

      כמי שעוסק תקופה ארוכה בקשר בין החלק המודע והתת מודע של המוח האנושי אני יכול להעלות השערות מרובות על הגורמים לכך, אבל זה לא ישנה את הגועל נפש שלי.

       

       

        9/7/08 06:43:

      צטט: אורי כרמל 2008-07-08 23:37:07

      מעניין!

       תודה מוליק

      אני מחכה להזדמנות לראות את הסרט

      *

      אורי 

       

      אין הזדמנות יותר טובה מהיום

      תודה

        8/7/08 23:37:

      מעניין!

       תודה מוליק

      אני מחכה להזדמנות לראות את הסרט

      *

      אורי 

        8/7/08 17:17:

      צטט: st_s 2008-07-08 16:44:46


      מרתק.

      אני רק חושבת שיש הבדל בין הקונספט של נוטות החסד לזה של הואלס מבחינה אחרת.

      לדעתי הנוטות מנסה לנתח ולהבין את מה שקרה אז. איך דבר כזה יכול היה להתרחש. ודבר כזה מדבר ספציפית על השואה. על היכולת להרוג עם שלם רק בגלל שככה הוחלט. כלומר על הספר בנוי על השואה ועל תפקידו של העם הגרמני.

      לעומת זאת הואלס מדבר על המלחמה ומה שהיא עושה לנפשו של החייל באופן כללי. סיפור סברא ושתילה ומלחמת לבנון הוא רק התפאורה.

       

      לדעתי.

      כמובן, אין ספק שהמימדים של שני האירועים הם ללא כל קשר

      אך צורת החקירה היא דומה, מהי החוויה הפרטית, כיצד פועל הפרט בתוך נסיבות לא מוסריות ומהי אחריותו.

       

        8/7/08 16:44:


      מרתק.

      אני רק חושבת שיש הבדל בין הקונספט של נוטות החסד לזה של הואלס מבחינה אחרת.

      לדעתי הנוטות מנסה לנתח ולהבין את מה שקרה אז. איך דבר כזה יכול היה להתרחש. ודבר כזה מדבר ספציפית על השואה. על היכולת להרוג עם שלם רק בגלל שככה הוחלט. כלומר על הספר בנוי על השואה ועל תפקידו של העם הגרמני.

      לעומת זאת הואלס מדבר על המלחמה ומה שהיא עושה לנפשו של החייל באופן כללי. סיפור סברא ושתילה ומלחמת לבנון הוא רק התפאורה.

       

      לדעתי.

        8/7/08 10:44:

      צטט: יובז 2008-07-08 09:46:17

      צטט: מוליק בנטמן 2008-07-08 09:07:02

      צטט: אפרת ש. 2008-07-07 23:06:27

      אני לא קראתי את הספר ועדיין לא ראיתי את הסרט של ארי פולמן

       

      הנקודה שרוצה ליטל להדגיש בספרו, כמי שבעצמו היה פעיל באירוגנים הומניטרים בבוסניה ובצ'צניה,

      היא, כי הרוע האנושי והאכזריות אינם מטאפיזים וכי מי שחושב שלא זה לא יכול לקרות, חי באשליות. המסר שלו ובמידה רבה גם של פולמן דומה במובן ששניהם רוצים להעמיד מראה לא מחמיאה של המציאות בפני הששים אלי קרב.

       

      מוליק,

      כתיבה מעולה.

      טרם קראתי את הספר (יש תור בבית...) וטרם ראיתי את הסרט. אעשה את שניהם.

      מעבר ליצירה הקולנועית/ספרותית של השניים אני חושב ששניהם מציגים את מקומו של הפרט בתוך הסביבה האידיאולוגית הכללית. אני כן חושב ששניהם שולחים את אותו מסר בדיוק לאחריות האדם הבודד בתוואי הכללי, הפשיסטי (או כמעט פשיסטי).

      אצל פולמן זה ברור, זה ישיר.

      אצל ליטל, דווקא אי החרטה, היא שמביעה לדעתי באופן אבסורדי את החשיבה על מקומו של הפרט. אני חושב שמרבית הקוראים של ליטל ברחבי העולם, יחושו את החרטה במקומו של גיבור הספר, גם אם הוא לעצמו מתכחש לאחריותו.

       

      ועוד משהו - אני משוכנע כי הרוע האנושי אינו מטאפיסי ויכול לקרות. יתרה מזו, הוא עוד יקרה.

      בשני המקרים המדוברים עמדנו אנחנו (כקולקטיב) בתוך הקונפליקט, בצדדים שונים. אני מקווה שבפעם הבאה אנחנו לא נהיה במרכז הזירה, אבל גם שלא נביט בה מהצד בחוסר מעש.

       

      יובל

       

       

       

       

      תודה על הדברים, אני גם מסכים עם הבחנותיך, אצל ליטל זו המסקנה של הסופר, בניגוד לאי החרטה של הגיבור. ליטל מתאר את האפשרות של כל אחד למצוא את עצמו בצד של התליין, והספר שלו נועד לגרום לאנשים לחשוב, ולהיות מודעים לדבר עוד בטרם הם נקלעו למצב שכזה. במובן הזה המסר של פולמן הוא דומה, הוא אומר אני יצאתי למלחמה בלי שאף אחד הזהיר אותי מהשלכותיה, אני רוצה שהדור הבא ידע מראש מהי מלחמה, בטרם הוא יוצא אליה. לכן גם שתי היצירות נקשרות זו בזו בעובדה שלפחות על פי חברו הפסיכולוג, הפחד של פולמן הוא מהתחושה שההשתתפות במלחמת לבנון, הפכה אותו, בן למשפחת ניצולים לנאצי.

        8/7/08 09:46:

      צטט: מוליק בנטמן 2008-07-08 09:07:02

      צטט: אפרת ש. 2008-07-07 23:06:27

      אני לא קראתי את הספר ועדיין לא ראיתי את הסרט של ארי פולמן

       

      הנקודה שרוצה ליטל להדגיש בספרו, כמי שבעצמו היה פעיל באירוגנים הומניטרים בבוסניה ובצ'צניה,

      היא, כי הרוע האנושי והאכזריות אינם מטאפיזים וכי מי שחושב שלא זה לא יכול לקרות, חי באשליות. המסר שלו ובמידה רבה גם של פולמן דומה במובן ששניהם רוצים להעמיד מראה לא מחמיאה של המציאות בפני הששים אלי קרב.

       

      מוליק,

      כתיבה מעולה.

      טרם קראתי את הספר (יש תור בבית...) וטרם ראיתי את הסרט. אעשה את שניהם.

      מעבר ליצירה הקולנועית/ספרותית של השניים אני חושב ששניהם מציגים את מקומו של הפרט בתוך הסביבה האידיאולוגית הכללית. אני כן חושב ששניהם שולחים את אותו מסר בדיוק לאחריות האדם הבודד בתוואי הכללי, הפשיסטי (או כמעט פשיסטי).

      אצל פולמן זה ברור, זה ישיר.

      אצל ליטל, דווקא אי החרטה, היא שמביעה לדעתי באופן אבסורדי את החשיבה על מקומו של הפרט. אני חושב שמרבית הקוראים של ליטל ברחבי העולם, יחושו את החרטה במקומו של גיבור הספר, גם אם הוא לעצמו מתכחש לאחריותו.

       

      ועוד משהו - אני משוכנע כי הרוע האנושי אינו מטאפיסי ויכול לקרות. יתרה מזו, הוא עוד יקרה.

      בשני המקרים המדוברים עמדנו אנחנו (כקולקטיב) בתוך הקונפליקט, בצדדים שונים. אני מקווה שבפעם הבאה אנחנו לא נהיה במרכז הזירה, אבל גם שלא נביט בה מהצד בחוסר מעש.

       

      יובל

       

       

       

        8/7/08 09:35:

      צטט: בת יוסף 2008-07-07 23:07:25

      מרתק. קראתי בענין.

       

       

      תודה לך
        8/7/08 09:14:

      צטט: אורי בר-און 2008-07-08 00:23:08

      חיבור מעניין.

      אני חושב שעל הספר של ליטל אני ארשה לעצמי לוותר, זה מסוג הספרים שמותר רק לקרוא עליהם.

      ואלס עם באשיר עשה עלי הרבה רושם (היו לי כמה ימי דאון אחריו). ישבתי בהקרנת הבכורה הפריזאית עם הרבה צרפתים והיו חלקים שהייתי היחיד שצחק. אני תוהה גם באיזו רמה הם מבינים פה את הסרט הזה ובאיזו רמה הם פשוט נדלקו על החיבור בין אנימציה לדוקומנטרי ובגלל זה הוא כזו הצלחה אדירה פה. ( בטבלת המבקרים הוא מופיע במקום השני בין "לא ארץ לזקנים" ו"זה ייגמר בדם").

      הי אורי

      תודה

      מעשה קלעת בדיוק לכוונתי. העניין שלי בלחבר בין שתי היצירות החל מכך שתהיתי לעצמי מדוע שתיהן זכו לכך שהביקורות בצרפת תצאנה מגדרן ותציב אותן כיצירות מופת. התשובה לדעתי טמונה בתרבות הפוליטית ובזכרון הלאומי הקולקטיבי. שתי היצירות הללו מאפשרות לצרפתים להשלים עם שיתוף הפעולה שלהם במלחמת העולם השנייה ועם תחושות האשם כלפי היהודים. ליטל נותן להם את הכלי להבין כי הם היו קורבנות של התקופה וכי רק מעטים יכולים להתעלות מעל הקיום הבנאלי שלהם ופולמן נותן להם את ההוכחה לכך שגם הקורבן יכול להפוך לתליין מתוקף הנסיבות.

      אספקט אחר להצלחת סרטו של פולמן בצרפת קשור לכך שהצרפתים בכלל והביקורת בפרט תמיד מאוד נדיבה ומפרגנת לסרטים פוליטים. הם כול פעם מחדש מתפעלים מהעובדה שסרט כמו ואלס עם בשיר ממומן גם בתמיכת המדינה עצמה כהוכחה להיותה של חברה כמו ישראל חברה דמוקרטית. 

      נקודה אחרונה צרפת שאוהבת לבקר את העולם כולו מתקשה בעצמה לייצר יצירה משמעותית בקורתית על אירועים כמו מלחמת אלג'ייר שהיא אירוע כואב ואדיר מימדים בהיסטוריה המודרנית שלה ולכן היא מביטה בהערצה ביוצרים המסוגלים להתבנון על ההיסטוריה הקולקטיבית שלהם ולסגור עמה חשבון.  

       

        8/7/08 09:07:

      צטט: אפרת ש. 2008-07-07 23:06:27

      אני לא קראתי את הספר ועדיין לא ראיתי את הסרט של ארי פולמן בשלמותו

      אבל ההרגשה היא שלמרות שהם עברו את כל הזוועות הללו, גם שנים אחרי

      לא נשמע במפורש איזה שהוא קול של תקווה או אופטימיות.

      אצל ארי אני מניחה שיש, אחרת הוא לא היה עושה את הסרט, אבל מהספר

      לפי התיאור שלך זה לא עולה בכלל.

      התחושה שהיינו חלק מזה, זאת המציאות ואין מה לעשות, זו תחושה תבוסתנית.

      תחושה שככה נגזר עלינו לחיות לטוב ולרע.

      מכיון ששניהם עוסקים בעבר...אני מקווה שהתחושה הזאת השתנתה או תשתנה

      כי בלעדי תקווה, או שאיפה לשינוי, מה יש לנו בעצם? 

      אתה שוב הולך להיות מומלץ :))

       

       

      הנקודה שרוצה ליטל להדגיש בספרו, כמי שבעצמו היה פעיל באירוגנים הומניטרים בבוסניה ובצ'צניה,

      היא, כי הרוע האנושי והאכזריות אינם מטאפיזים וכי מי שחושב שלא זה לא יכול לקרות, חי באשליות. המסר שלו ובמידה רבה גם של פולמן דומה במובן ששניהם רוצים להעמיד מראה לא מחמיאה של המציאות בפני הששים אלי קרב.

        8/7/08 00:23:

      חיבור מעניין.

      אני חושב שעל הספר של ליטל אני ארשה לעצמי לוותר, זה מסוג הספרים שמותר רק לקרוא עליהם.

      ואלס עם באשיר עשה עלי הרבה רושם (היו לי כמה ימי דאון אחריו). ישבתי בהקרנת הבכורה הפריזאית עם הרבה צרפתים והיו חלקים שהייתי היחיד שצחק. אני תוהה גם באיזו רמה הם מבינים פה את הסרט הזה ובאיזו רמה הם פשוט נדלקו על החיבור בין אנימציה לדוקומנטרי ובגלל זה הוא כזו הצלחה אדירה פה. ( בטבלת המבקרים הוא מופיע במקום השני בין "לא ארץ לזקנים" ו"זה ייגמר בדם").

        7/7/08 23:07:
      מרתק. קראתי בענין.
        7/7/08 23:06:

      אני לא קראתי את הספר ועדיין לא ראיתי את הסרט של ארי פולמן בשלמותו

      אבל ההרגשה היא שלמרות שהם עברו את כל הזוועות הללו, גם שנים אחרי

      לא נשמע במפורש איזה שהוא קול של תקווה או אופטימיות.

      אצל ארי אני מניחה שיש, אחרת הוא לא היה עושה את הסרט, אבל מהספר

      לפי התיאור שלך זה לא עולה בכלל.

      התחושה שהיינו חלק מזה, זאת המציאות ואין מה לעשות, זו תחושה תבוסתנית.

      תחושה שככה נגזר עלינו לחיות לטוב ולרע.

      מכיון ששניהם עוסקים בעבר...אני מקווה שהתחושה הזאת השתנתה או תשתנה

      כי בלעדי תקווה, או שאיפה לשינוי, מה יש לנו בעצם? 

      אתה שוב הולך להיות מומלץ :))

       

      פרופיל

      מוליק בנטמן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין