כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סוגשל בלוג

    אתמול זה נראה כמו רעיון טוב

    ארכיון

    ימים לבנים

    9 תגובות   יום רביעי, 9/7/08, 19:46

     

     

    הנה תמונה אחת שכבר לא אצלם


     

    תמר מנסה להוציא מאיתנו תגובות על השקופיות במצגת. מיטב עבודות צלמי ישראל, חלק ראשון. אנחנו שותקים, נבוכים משהו. אלו תמונות חזקות, אבל האמנית פסי גירש לא עושה רושם של בחורה אופטימית במיוחד, בלשון המעטה. הנה סדרת צילומים קודרת שלה מים המלח, שחור לבן. קלוז אפ על אגודל נשי שמבצבץ מהמים הסמיכים, ספק נח עליהם, ספק צף כמו דג מת.

    אני למשל מאוד אוהבת את התמונה הזאת, נשמע הקול השקט של תמר בחלל הכיתה. אם היו שואלים אותי מה כל כך מיוחד בה, הייתי אומרת שזה מאוד מזכיר את השיר "ימים לבנים".

    אני שומעת וחובטת לעצמי במצח. יא אללה, איזו טלפתיה. כבר מאז נחו עיניי על הסילבוס וראיתי את התרגיל הצפוי של צילום לפי שיר שמדבר אלינו, היה ברור לי שאעשה את הגירסה המצולמת שלי לימים לבנים. בכל נסיעה, הלוך-חזור, הוא אצלי באוזניות. השיר הזה כבר ספוג לי כל כך חזק בדם שאני תכף מתפגרת מהאוברדוז, ידעתי שלא תהיה לי ברירה אלא לצלם לפיו, זה לא יניח לי אחרת. ועכשיו, מכל השירים בעולם, היא חייבת להזכיר דווקא אותו, ואני חייבת לדפוק על זה מינימום מאסטרפיס, כי מי יכול להתעלות על הבהונות-בים-המלח של פסי גירש?  

    בבית אוחזת במצלמה, פוסעת לאט בחדר כדי לחשוב. אנחנו רק קבוצת מתחילים, מותר לנו להביא עבודות זוועה, אף אחד לא יתבע אותנו על זה, אני יודעת, ובכל זאת. עשיתי תמונות בינוניות ומטה כל החיים שלי, ניסיתי להתלהב מטוויסטים שלא היו שם, מתחשקת לי עכשיו מהפכה, עם ימים לבנים ובכלל, כל כך. מתחשקת לי מהפכה בכתיבה שלי, מתחשק לי לעזוב הכל וללכת למיין בוטנים למחייתי. אין לי מושג כבר.

    מאוחר בלילה, בבית ריק, לאורה של מנורת הקריאה, אני מקפלת רגליים יחפות על המזרן ומשוטטת עם מכסה הפלסטיק של הפיילוט על דפי פוליו משובצים. כל כך קשה לי כבר לכתוב בלי מעבדי תמלילים, זה נורא. איך פעם הייתי ממלאת מחברות שלמות בשטף, בלי לעצור, בכתב היד שלי, רואה אותו מעוגל ומסודר בתחילת הדף וגדל ונפתח ומאבד את צורתו המקורית, משולהב לחלוטין, לקראת סופו. היום תנו לי רק מעבד תמלילים. אחרת אני מאבדת אותם לגמרי.  

    לא הולך לי, לא. בסוף נכתבות שם רק שתי שורות, שרבוט קטן בהיסח הדעת, בקצה השמאלי העליון של הדף: 

     

    אני ערה יותר מדי

    והחיים הולמים ברקותיי 

     

    אה, יפה לך שהחיים הולמים ברקותייך. מאוד הולמת אותך, מותק. זה מה שאת עושה במקום לעבוד?

    מה אעשה, אני באמת ערה יותר מדי. ערה ולא מודעת. יום נכנס בתוך יום, האינסומניה משחררת אותי לישון רק אחרי שסחטה ממני לפחות שלוש שעות של שוטטות בבית. ימים לבנים? לילות לבנים, זה בטוח. מה הוא אומר לי בכלל, השיר הזה? 

    אפשר לקרוא את זה כריקנות, כשיעמום, כציפייה בלתי ממומשת, אולי כשלווה פנימית. אולי כשילוב של כולם (הרבה שירים כבר מתו אצלי על שולחן הניתוחים. הולכת עם האינסטינקט הראשוני, איפוא). נדמה לי שאני לגמרי מבינה מאיזה מקום לאה גולדברג כתבה אותו. זה מה שבא אחרי תקופה סוערת ששככה, כשכבר נשארת איזו אפאתיות נעימה. סוג של. את משלימה עם כל מה שהחיים נותנים לך. כל הביצות הטובעניות שבפנים כבר יבשו. זה הולך בדרך כלל עם מזג אוויר חמים שמדגיש את כל הפסטורליה בחוץ. את עדיין מרגישה שמשהו חסר, או לחילופין, שיכול להיות יותר טוב, אבל את כבר בשלב שלא אכפת לך גם אם ייפול מטאור וישמיד את כל אוכלוסיית כדור הארץ. הכאוס הפנימי כבר איננו.  

    מה שאומר שיש לי למה לחכות. בלילות אני עוד מרגישה את האינסייד שלי מתכווץ כמו אגרוף, משתחרר ושוב מתכווץ. משהו בחיי הולך להשתנות, אני יודעת. שוב רכבת ההרים הזו, פרפרים נעימים-מוזרים בבטן כמו לפני מבחן במתמטיקה. העורף שלי שוקע בכרית. איפה לאה, איפה אני.  

     

    * 

    לשיעור הבא אני מגיעה בלי התרגיל, מתרצת באדישות שנפל עלי בלוק יצירתי, שלא עלה בי שום רעיון מספיק טוב.

    אבל אתם רק מתחילים, אומרת תמר מה שידעתי שתגיד. אנחנו פה בשביל ללמוד מטעויות, לא בשביל להביא מאסטרפיסים. חבל שלא הבאת טיוטות, יכולנו לכוון אותך.

    אבל, אמרתי לה (ואין לי מושג מאיפה זה הגיע), אני דווקא כן רוצה ללכת על המאסטרפיס.

    מובן שזה בא עם חיוך גדול ונבוך למדי, אני גם די בטוחה שהסמקתי קצת, בכל זאת גדולות עלי היומרות האלו, וגם אסור לקחת אותן כפשוטן, היא לא יודעת באיזה סרט מתמשך אני חיה עם לאה גולדברג בכלל ועם ימים לבנים בפרט, כמה הלילות שלי הופכים לבנים גם הם מכל המידע החדש שאני סופגת בכמויות שמעבר ליכולתי ואינני מצליחה לעבד אותו לשום דבר ראוי, אה כן, וגם שאני קצת קונטרול פריק וייתכן שזה כבר לא יעבור לי אף פעם.

    לפני שהסטתי את המבט (כי זה מעבר ליכולתי להכריז "בא לי מאסטרפיס" וגם להתמודד עם ההשלכות) הספקתי להבחין בה מחייכת בהבנה גדולה. הרעב הזה, גם היא יודעת דבר או שניים עליו. כמה טוב להרגיש אותו שוב. ע' הגדיר לי את זה יפה פעם: לרצות משהו כל כך חזק עד שלא תהיה לו ברירה אלא להיות שלי. אבל אם הוא לא יהיה שלי, זה הוא שכח להוסיף, או אולי הניח שזה מובן מאליו, אללה יוסתור איך שזה מכלה מבפנים.  

     

    ** 

    זה היה אז, מזמן. אייל הזכיר לי את זה במקרה השבוע בהודעה ששלח לי בפייסבוק, אגב שיחה על תכנונים על צילומים שלא יוצאים לפועל. וואי, זוכרת שאמרת בזמנו שתצלמי תמונה לפי "ימים לבנים"? כמה חיכיתי, וכלום.

    זה כבר לא יקרה, השבתי. לא עם השיר הזה ולא בכוונה תחילה.

    יש לי הרגשה שאף פעם לא אמצא את הדרך הנכונה והמדויקת לתפוס את המהות האמיתית של המילים האלו עבורי ולתחום אותה בפריים אחד או כמה. אז מה. לא על הכל בחיים האלה חייבים לשים את האצבע. ובכלל, אני לא שם. אני כבר מזמן לא שם.       

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/7/08 01:13:
      היה פשוט תענוג רצוף וצרוף לקרוא.
        12/7/08 08:36:
      וטוב שאת לא שם.
        11/7/08 22:38:

      שלום נויצ'

       

      אחפש את השיר ואקרא בו. האם את מדברת על השיר המולחן ?

       

      כל טוב

      שולמית 

        11/7/08 09:09:


      יש לך בלוג סקיצות איפשהו?

      הפוסט הזה היה עצוב ויפה ומחדש לי.

        11/7/08 06:48:


      נהדר, אהבתי. אפשר להיות חברה שלך?

       

      תודה,

      טובה.

        10/7/08 15:02:
      הכתיבה שלך, פשוט וואו
        10/7/08 12:50:
      מהבטן. יפה
        10/7/08 10:43:

      "מתחשק לי לעזוב הכל וללכת למיין בוטנים למחייתי"

      מה עם קטיף? קצת פוצע אך מחזק את השרירים ומחטב בטירוף...

      שיר להיעדר השראה

      פרופיל

      noa angel
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין