כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הדרך מכל עבריה

    פוסטים אחרונים

    0

    הירושימה שלנו

    0 תגובות   יום רביעי, 6/8/08, 00:48

      גשם קל קולח על הירושימה.

    נראה כי אין הוא מפריע לפלסטינים והישראלים שהגיעו מן העבר השני של אסיה, אך היפנים ממהרים להתכסות במטריות.  ב-6 באוגוסט 1945, כשעתיים אחרי הטלת הפצצה האטומית הראשונה בהיסטוריה, גשם ירד על הניצולים הפצועים והצמאים בחום אוגוסט. הם שיוועו למים ושתו את הטיפות השחורות, שצנחו דרך פטריית העשן. רובם מתו לאחר מכן.

    הירושימה של שנת 2008 היא עיר נאה ונעימה, עם שדרות ירוקות ורחובות רחבים שנבנו מעל שרידי העיר שנחרבה בשנת 1945. העיר, שאוכלוסייתה עומדת על מיליון ומאה אלף תושבים כיום, מוכרת בעיקר בגלל אותה פצצה שקטלה את חייהם של 140 אלף בני אדם.

     במרכז העיר הסואנת נמצא "פארק הזיכרון והשלום" (peace memorial park)  ובו פזורות אנדרטאות לקורבנות  הפצצה. בניהן בניין המסחר בעל הכיפה שנותר בהריסותיו, אש שתבער עד לפירוק עולמי מנשק גרעיני וגם מומנט לזכר הילדים שנהרגו בהפצצה ובעקבותיה, לצידו מקופלים אלפי עגור מנייר, שהפכו לסמל יפני לשלום. הילדה סשקו ססקי האמינה שאם תכין 1,000 עגורים מנייר תוכל להחלים מסרטן הדם. משאלתה לא התגשמה והיא נפטרה בגיל 12. עשר שנים לפני כן, בהיותה בת שנתיים בלבד, נזרעו זרעי המחלה עם הטלת פצצת האטום , אז נפגעה באופן סמוי מן הקרינה הרדיו-אקטיבית.

    יש גם מוזיאון, מזעזע ומחריד,  בו אפשר ללמוד בעזרת שרידים, דגמים תמונות וסרטים על הזוועה של הירושימה. אבל היפנים לא מציגים עצמם כקורבן בלבד. "אם לא היתה מלחמה, לא היתה פצצה" נכתב שם.

    אנחנו, המשלחת מהמזרח התיכון, לא הגענו לשם רק כדי ללמוד על שהיה, אלא גם ללמוד על ההתאוששות והבנייה מחדש. ההתמודדות של היפנים עם הטראומה הלאומית הקשה אולי תוכל לסייע לנו להתמודד עם הבעיות שלנו ביחס לעבר.

    בהוויה הישראלית והפלסטינית, העבר לא חלף, והוא נוכח ומשפיע על העמדות ותפישות שלנו כל הזמן. ההווה הוא המשך ישיר של האירועים ההיסטוריים, ואלה משמשים כמטאפורה לעתיד לבוא.

    השיח שלנו אינו על אירוע שהסתיים, אלא על תחילתו של רצף התרחשויות הנמצא עוד בעיצומו. אנחנו מותחים קו ישיר בין גרמניה הנאצית והשואה לאיום הגרעיני מאיראן, בין הנכבה לבין הכיבוש הישראלי. היפנים השאירו את הזוועה מאחוריהם, וזכרה מוגבל ומצומצם. גם מקומה של הפצצה בתוכנית הלימודים היפנית קטן יחסית.

    שבוע לאחר שובנו מיפן צוין בישראל יום השואה, וכתמיד, האירועים ההיסטוריים לא עומדים בזכות עצמם. "חוסנו של העם היהודי" הוא תהליך מתמשך וקו ישיר מחבר בין צוררי העבר ובין האיומים בהווה - והפעם איראן זכתה בכבוד. המסר הוא "לעולם לא עוד", ואנחנו מוסיפים בשקט "לנו", אנחנו מתחמשים ומסתגרים בתחושת קורבן מתמדת, אך לא מנסים להבין את קורבנם של עמים אחרים. לא פיתחנו מוסר אוניברסאלי, או אמפתיה אנושית. אסונות בעולם השלישי מעניינים את הקהל רק אם יש שם נעדרים ישראליים, ומלחמות במדינות אחרות מדווחות רק במסגרות המצומצמות של חדשות החוץ.

    נכון, אפשר לטעון שישראל היא מראשונות לשלוח משלחות חילוץ והצלה, ולהגיב לאסונות. אבל- התודעה של הקהל באמת מושפעת מכך?

    הלקח ההיסטורי, אם ניתן להשתמש בביטוי כזה, לא יכול להיות מצומצם לגורלה של אומה אחת, אחרת תוכל גם אותה אומה לפגוע באחרים. מוסר ההשכל לא יכול גם להימדד במספר הקורבנות או בעומק הפגיעה. חפים מפשע לא צריכים להיפגע ומלחמה אינה דרך לתהילה אלא רק לסבל.

    כל זאת יכול להישמע אוטופי, רחוק ולא מציאותי. ואולי זה המצב. גם אחרי שאירופה התאחדה, כוחו של האו"ם התעצם ודעת הקהל העולמית הפכה לגורם שצריך להתחשב בקבלת החלטות בעולם, השינויים לטובה נראים עוד כרחוקים מהגשמה. ועם זאת, אם נשאף לשם, אולי נוכל להשיג זאת, ובוודאי לשפר את המצב וכן, גם את חיינו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דניאל שמיל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין