כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    XXX ימים בשבי

    ב 25 ליוני 2006 , ביליתי לילה ארוך בטנק משוכלל ביותר על גבול עזה ישראל ומצרים, בדיוק כמו כל נער ישראלי אחר ורגיל בגיל 19 בישראל. ילה ארוך שלא נגמר עד היום.
    באותו הלילה , נורו יריות , נפצעו חברים והובלתי מעבר לגבול לשבי החמאס. היום אני שם.

    הבלוג \"XXX ימים בשבי\" הוא דרכי להעביר קצת את הזמן במחשבות, הרהורים וזכרונות של אדם המנסה לזכור את המציאות שלפני ולשכוח את זו של עכשיו, להישאר שפוי עד שיבואו, להישאר בחיים עד שילכו.
    הבלוג של איש צעיר בשבי האויב XXX ימים.
    שלא נשכח.

    ארכיון

    826 - חלה לשבת

    4 תגובות   יום ראשון, 28/9/08, 19:16

    ישנתי חזק נורא וכשהתעוררתי הרגשתי שמשהו שונה. אני לא יודע כמה זמן ישנתי. התעוררתי בשלולית שתן של עצמי ותהיתי איך זה קרה. נתנו לי להתגלח אתמול אחרי שהזקן שלי הפריע גם להם. כשהתעוררתי, הזיפים לא היו זיפים של יום אחד. שמעתי את הקול של ההוא עם העיניים הקטנות. הקול שלו מצמרר ואין אפשר להתעלם ממנו. "הם" שוב יושבים ושותים וריח הארק כבר לא מפריע לי כמו פעם. אני מעדיף אותו על ריח הסדין שלי. למרות שאני כבר באמת לא בררן. אני חושב שהתבלבלתי בספירה. הלידה, הידיים, הכל מתערבב ויש מצב שאבדתי את הדרך לספור ימים.  הירך שלי נפוחה. מהיד והצלעות אני משתדל להתעלם למרות הכאבים החזקים. אני רואה גם כמה סימנים כחולים שאני לא זוכר ממה קיבלתי אותם. אני מתחיל לחשוב שאולי שכחו אותי. אולי חושבים שאני מת. אחרת, למה אני עוד פה? אני כבר מיואש מלחפש תשובות אבל גם כך אין לי מה לעשות פה ומשעמם. אני משתדל לא לחשוב על זה אבל זה ישר עולה לי לראש כשאני חושב על אמא ואבא, על המשפחה ועל החברים. זה מה שמחזיק אותי פה. אני מתגעגע אליהם. מתגעגע לעצמי, לגלעד. אני לא יודע כמה נשאר מאותו 'גלעד'. אני שבר כלי, זרוק בחור לא ידוע והשד יודע מתי יוציאו אותי מפה אם בכלל. הכל מתערער לי. היו פה נציגים, יודעים שאני חי, באמת שאני לא מצליח להבין. אולי הכל הצגה והנציגים האלה לא באמת מי שאמרו לי שהם. אולי לא קבלו את המכתבים ששלחתי? אולי רק "הם" יודעים שאני פה. רק "הם" ואני. מי אהיה שאצא מפה, האם אזהה את גלעד שיביט בי בחזרה מהמראה בסלון אצל ההורים במושב? אני כבר לא יודע מי אני.  סאלים היה פה מקודם והביא מזרן וסדין מצחינים אבל יבשים. הוא גם הביא לי צלחת ועליה משהו לא מוגדר. אכלתי, הייתי נורא רעב. אני מתגעגע לדברים הפשוטים. פרוסת חלה של שבת. לא מבקש חמאה ולא רוטב לטבול בו. רק פרוסת חלה טרייה אחת. אפילו חצי פרוסה. להריח את הבצק ולהיזכר בבית. סאלים מרחם עלי. אמרתי לו כבר שאני לא מסכן. הוא לא מבין אותי אבל אני רואה שיש משהו במבט שלו. אני חושב שזה מבט מתנצל. הבוקר, הרגשתי כאילו שהוא אומר לי: "תסלח לי, חבוב. אין לי הרבה ברירות". רציתי לענות ולהגיד לו שאין בי כבר כח לסלוח למרות שזה לא נכון כי אני תמיד סולח לכולם ולא יכול לכעוס באמת על מישהו ליותר מכמה דקות, אבל הוא גם כך לא מבין עברית וגם כואב לי כל הגוף וקשה לי לדבר. אולי בכל זאת נשאר משהו מגלעד שהיה. אני לא כועס, באמת שלא אבל גם לא מבין. ועייף.


    נכתב על ידי CJ HORN.

    פרטים נוספים למעוניינים לכתוב

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/8/10 14:52:
      נתחיל בזה שמוסלמים לא שותים עארק, או כל סוג אלכוהול לצורך העניין, זה מנוגד לדת שלהם וחמאס הוא ארגון שנשען על הדת הזאת. גם אם אחד מהם יחליט לשתות, הוא לא יעשה את זה בפומבי ליד כל החברים שלו.

      דבר שני, הקטע הזה של 'סאלים' שכאילו אומר 'תסלח לי אבל אין לי ברירה' - את מציגה את החוטפים כמסכנים, ככאלה שחוטפים חייל ומתעללים בו כי הם חייבים.
      את עושה נזק ליחסי הציבור של משפ' שליט ולא להיפך.
        30/9/08 00:22:

      ובלי גלעד, לפניו ואחרי, אנחנו לא מעצימים את הארגון הזה?

      לא נכנס לפרטים כי ערב חג.

      אנחנו יורים לעצמנו ברגל ומה שעצוב הוא, שנמשיך לירות לעצמנו ברגל

      וכשנחורר את זאת, נעבור לשניה.

      סמוך עלינו, אנחנו אלופים בזה.

       

        29/9/08 09:21:

      כולנו רוצים את גלעד בחזרה!

      אבל ישנה בעיה. קונפליקט.

      החזרתו תהיה כרוכה בכניעה לאירגון טירור שהיום הוא מדינה.

      וכל כניעה לאירגון זה, תחזק אותו, הטרור יגבר, וימותו לנו עוד בנים, וילקחו נוספים בשבי.

      ליבנו עם גלעד אבל אנחנו נפלנו קורבן לסחטנות מאוייב אכזר ועם אמות מידה מוסרית שונה.

      התגובות הכואבות שלנו למצבו של שליט רק מגבירה את ריר בפיהם ותיאבון לעוד סבל בשבילנו.

      וככל שהלחיצה על פיצעינו תגבר, וכך גם הכאב, מפני שהגרוע מכל עדיין לפנינו.

      המשא ומתן המתנהל מצידנו כך שהאוייב לא יהיה המנצח מהפרשה.

      וזה בדיוק מה שהם רוצים.

      לתת להם?

      ומה יהיה סוף המעשה?

       

        29/9/08 07:56:


      הכתיבה שלך מרגשת ,עד עימקי הנשמה

      תודה שזכיתי להכיר אותך

      שנה טובה,שנה של צמיחה,אסור לשכוח דבר,אבל צריך לדעת קצת לשחרר.

      הערה חשובה

      • "הכותב" אינו קשור בכל דרך להנהלת קפה דה-מרקר, משפחת שליט היקרה או כל גוף אחר.אינו פועל מטעמם או בשמם.
      • סליחה מראש למי שמוצא בכך ציניות, תוכן פוגעני או גזעני או כל מי שעלול להיפגע. הערות יתקבלו בהודעה אישית.
      • *** אנא לא לעשות שימוש ציני בתמונות או בכתוב
      • *** כוכבים זוהרים שמראים את הדרך וחברויות אמת יתקבלו בשמחה
      • *** תגובות, הודעות, קישורים, הפניות ... זו הדרך להשאיר את הבלוג הזה חי
      • *** עיתונאים למיניהם , לא יתקבלו תגובות על זהות הכותב עד לחזרתו של גלעד.
      • כותבים המעוניינים ליטול חלק בבלוג

      כתבו על הבלוג

      פרופיל

      גלעד שליט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      חדשות עלי