כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יותר מדי נעליים? הצחקתם אותי

    כתיבה וגרפומניה. קולנוע ורפלקסיביות. אופנה וקורבנותיה. אנשים, כלבים ומה שביניהם. החיים, כנראה

    היה היתה אהבה גדולה באמת

    24 תגובות   יום שלישי, 10/7/07, 02:31

    כשהייתי בערך בת 17 התאהבתי בשירה. ובאהבה כמו באהבה, אי אפשר בלי מושא, רצוי לוהט ומפתה ככל שאפשר. אצלי אלה היו, כמעט מיד בהתחלה, דוד אבידן ודליה רביקוביץ. הם היו ה"אהבה ממבט ראשון" שלי: מבריקים מספיק אבל גם אישיים ומרגשים מספיק בשביל שארגיש שנמצא ביטוי חיצוני לסערות, הכאב וכל שאר סוגי הרגש שדרשו פורקן ומלים סתם לא הספיקו להם. מאז משוררים באו והלכו. אהבות חולפות, אתם יודעים איך זה: חזי לסקלי, נתן זך, אורי ברנשטיין, רמי סערי ושמעון אדף – כולם הבליחו בחיי, סימנו פרק או הגדירו תקופה והמשיכו בדרכם. רק אבידן ורביקוביץ נשארו אתי, תמיד נכונים, תמיד מדויקים, תמיד מבהירים לי משהו חדש שלא הצלחתי לפענח קודם לכן במלים המוכרות כל כך.  

    היה לי פעם אהוב שצחק – "רביקוביץ כבר אמרה הכל, אה?" – על הנטייה הפתולוגית שלי לצטט אותה, כי המלים שלה נדמו לי הרבה פעמים צלולות משלי. אבל היא באמת כבר אמרה הכל. איך היטיבה לתאר את הקווים העדינים שבנפשו של אדם, אלה המפרידים בין מה שאנו מכנים נורמלי ולא נורמלי, בשיר "סימנים": "אני, אם אפשר כך לומר, כבר לא אני. / אני למחצה, פוחתת במהירות. / יש ניע באוויר. התבנית חסרה, / אולי אני היא הנופלת במהירות". ומי יוכל להתחרות באבחנה הדקה שלה על טבעה של התנתקות רגשית, שנוסחה בשיר "אפילו אלף שנים" מ-1968? "אבל אנשים במרוצת הימים נעשים קשים כציפורניים, / אפורים כסלעים / עיקשים כאבנים./ אולי זו תצפית מפתה להפוך לגוש של מלח. / עם כוח מינרלי. / להשקיף בעיניים ריקות על מפעל האשלג והפוספטים / אפילו אלף שנים". 

    כשהייתי בצבא, הדרך להבהיר את גודל הסלידה שלי מהמערכת המבעיתה, שאיימה למחוק את אישיותי שאך החלה ללבלב, היתה לתלות מעל השולחן את שירו של אבידן, "שנאה ארוכטווח" (שזה באבידנית ארוכת טווח). לי זה עשה טוב לדעת שמדי בוקר מישהו במשרד הצבאי יקרא את השורות הפותחות, "לכאורה / אתה שונא את רוב בני האדם, / אשר חיים איתנו ואיתך. כלכֻּלם / אויב אחד גדול ולא חכם". אבידן היה בן הברית שלי במאבק הזה, ואהבתי אותו על כך. על קברה של סבתי קראתי משירו "שיר פרידה ישן, שהוחמץ מזמן": "ואור זכור לטוב לאט שוקע. / שלום אור טוב שקוע, שלום אביב. / היום אני פחות מכל יודע, / מה אחרון ומה אחרון חביב. / ויש עוד התחלה, בה לא נזכרתי. / שלום זיכרון אבל, הידד שכחה./ מחר בין השמשות אני נגמרתי. / אתמול בין השקיעות אכתוב לך". כמו התנ"ך עבור אנשים מאמינים, כך רביקוביץ ואבידן עבורי – מקור לנחמה, קרקע פורייה לחיפוש משמעות והד נאמן לקולות פנימיים.  

    לכל משורר טוב יש סגנון מובהק אבל פנים מגוונות וכמה סוגי אישיות. שני המשוררים שלי עונים גם הם להגדרה הזאת, ולא את כל הפנים שהציגו אהבתי באותה מידה. ובכל זאת, האם אהבה אמיתית היא לא זו שבמסגרתה אוהבים על אף הכל ובזכות הכל? ואם להודות על האמת, כשאדם אוהב משורר, הדבר דומה ממש לאהבת ילד להוריו: אתה מאמין לו, סומך עליו, נותן לו אשראי לעשות בלבך כאשר יחפוץ. זה מעין חוזה קדוש. אז למרות שלא אהבתי את רביקוביץ הפוליטית, על דעותיה השמאליות, או את רביקוביץ האמהית, שכמעט מבטלת את עצמה בפני בנה, המשכתי לאהוב בדבקות את רביקוביץ שלי – הרומנטיקנית, הבת, הנכדה, חובבת השירה האנגלית, האישה. ולמרות שהיה קשה לעכל את אבידן המבולבל של סוף הדרך או את אבידן הניסיוני והיהיר של שנות השישים המאוחרות, התעקשתי לאהוב מכל הלב את אבידן שלי – הכועס, הכואב, זה שמלקה את עצמו ומתבונן בחיים בבהירות כמעט אכזרית. 

    יותר מכל הקסימו אותי שניהם כשנגעו באהבה. עבור אבידן זהו נושא שאינו מובן מאליו. מי שהתפרסם בשנינותו ובהמצאותיו, הלשוניות והאחרות, דווקא לא מוכר בציבור ככותב שירי אהבה דגול. ובכל זאת, כמה מהתובנות היפות ביותר על אהבה שבהן נתקלתי הגיעו ממנו. אפילו קראתי לסרט קצר שעשיתי לפי שורה מתוך שירו "העתקת שמש": "היה היתה אהבה גדולה באמת. לימים / באו מים רבים ושטפו את כולה, לא הותירו / אלא אנשים רגילים, (אנשים חכמים / את כל הרגילויות הסתירו)". האיש שהיה כה עסוק בחדשנות ובעתיד הממשמש מעבר לפינה עד שהיה מבקש מחבריו להעיר אותו "באלף הבא", והיה כל כולו רדיקליזם וגישה אקספרימנטלית, ידע גם לכתוב כמה מלים נוגעות על אהבה. או אולי כך נדמה לי? זאת הרי גדולתם של משוררים, ושל יוצרים טובים בכלל. יצירתם נותרת פתוחה לפרשנות, שמושפעת ממיטב גחמות הקורא. כבר יצא לי לצפות בסרט שהיה קומדיה ולבכות לכל אורכו, כי באותו רגע חמק ממני הפן הקומי. אם כך, יתכן שאבידן מעולם לא היה רומנטי, ורק אני חוויתי אותו ככזה. האם זה באמת משנה? הוכחות לרומנטיקה אפשר למצוא, למשל, בשירו "הזדמנות חוזרת", שמספק דיון חד כתער בפרידה: "לראות משמע לרחק, לרחק כברת דרך, / לקפל את כל הזיכרונות, להגיף את כל הפתחים...ללכת ולא לחזור, לחזור כברת דרך, / כשכל השכחות זכורות וכל הזיכרונות נשכחים. / ואם נאטמו שקיפויות, הרי אפילו דרך / לאשקיפויות רואים עוד כמה וכמה הכרחים". אפילו בשיר הארוך "אהבה וגטאטיבית", על יחסים בין אדם לעץ, מסתתרת נפש פיוטית מאחורי השנינות והסרקזם: "אל תהיה בשר. אל תחייך אלי. אל תאמר לי / מלים יפות. / אני רוצה את רצינותך, לא את זיכרונותיך... חזור אלי / בחשיכה הלחה, ברוח העומדת, על העפר הרועד / למענך". אבל המהלך הרומנטי, הדרמטי והמרגש מכולם, קיים, כמובן, בשיר האהבה הגלוי והמובהק של אבידן, "שיר אהבים", שמתאר סיפור אהבה "ישנה וחסרת סיכויים" של הדובר עם אישה בשם רוחמה. 

     

    הו כמה ידעתי למות בעדך וכמה

    לא ידעתי לחיות בעדך.

     

    וספרו לי עליך מזמן, שיפה, שמשם את

    שאהבת אותי פעמאוד, שאוהבת עודך.

    גם אמרו לי אי פעם ששמך כמדומני רוחמה,

    ואגב זה הולם לך מאוד, כלומר בגדך.

    את יודעת, רבות השמועות הבאות משמה,

    ובעצם חיכיתי היום לבואך.

    הו כמה ידעתי למות וכמה

    לא ידעתי לחיות בעדך.

     

    וימי לחשו לך בשקט מופתי לחישות בליהרף

    מכל רוח מקרית שנגעה בחזך החשוף.

    ועם כל נגיעה את היית נאנחת כבר ערב.

    וטעית כמובן. היה בוקר, אך בוקר עצוב.

    ולפתע הרגשת יום אחד שאת כבר מבוגרת,

    והרוח הלכה לשוטט בין קנים של סוף.

    והמים היו עמוקים באגם. וכשחושך

    החליק עליהם כמו צידוגיות, מועקה

    לא ברורה בתחתית החזה גרמה כאב. וכשחושך

    לא החליק עליהם כמו צידוגיות, השתיקה

    לחצה את גופך

    כמו פתן גדול. לא בחושך

    היה העניין. וכששמש בבוקר זינקה,

     

    כבר הבנת שהלילה חלף והלכת לך משמה,

    מנוסה ומודאגת מכל שהיית מעודך.

    ושאלתי אותך ברצינות מה שלומך רוחמה

    ומנין הפצע הזה על ידך.

    ואת התחייכת ואמרת אה הפצע משמה.
    הו לו רק יכולת להבין, אבל את מעודך

    לא הבנת איך ידעתי למות בעדך וכמה

    לא ידעתי לחיות בעדך. 

     

    וסופך כמובן לחזור יום אחד לשמה,

    ואני אלווך כברת-דרך ואחרכך אשוב.

    וספק אם אפנה את ראשי אחריך. הו כמה

    אי רוח מקרית תבדר את חזי החשוף.

    ובמשך הזמן אנסה לנחש אם כבר שם את,

    ואחרכך אשכח מחדש מדי בוקר עצוב.

    ואם ברגעים של חולשה אזכר בך רוחמה,

    יגנו עליך קנים אפלים של סוף. 

     

    וכשפעם ברגע חזק של חולשה אחשוק בך

    ואלך בצעדים חפוזים לכיוון האגם,

    תבוא רוח מקרית בהחלט בריצה ותשרוק בך,

    ואת תתפשטי, ויהיה מין רשרוש באגם,

    ואמצא את בגדיך בלבד. אז אולי תחרוק בך

    אהבה ישנה וחסרת סיכויים. באגם

    תעגון בלחישה דומיה אבודה. וגם

    תפרפר שם אי רוח מקרית שאחרכך תשתוק בך. 

    השיר הוא, למעשה, פואמה שמתנגנת במקצב מהפנט וקצת מזכירה אגדת עם המסופרת אל מול מדורה. מראשיתו הוא נגוע בתחושת פורענות קרבה, זו שצפויה לרוחמה בשל אהבתה הטרגית לדובר, שנותר בלתי מחויב וכמעט אדיש אליה. אף שהדובר חושק בה רק לנגיעה של לילה, הוא זה שמזמן אליו את רוחמה בלחישות המגיעות אליה עם "כל רוח מקרית", שלא בטובתה וכמעט בלי שליטתה. יש משהו מיסטי בחושך, ברוח, בלחישות, באגם שמימיו עמוקים ובשתיקה שעוטפת את כל סיפור האהבים הקודר הזה, שסופו ברור ומכאיב. אלה הפנים האהובות עלי של אבידן, שרותם כאן את לשונו הצלולה כבדולח ואת יכולת התיאור המדהימה שלו להצגה אנושית מאוד של כמה מסוגי הרגש הענוגים ביותר שבנמצא. 

    רביקוביץ, לעומתו, היא משוררת שאהבה מופיעה אצלה כמעט בכל מקום. בספרה, "חורף קשה", מצויים כמה משירי האהבה היפים ביותר שלה, שמשרטטים את סוג הדוברת האופיינית לה: נשית מאוד, רגישה ושברירית, שאהבתה עזה עד כדי היטמעות באחר. ב"השתדלות נוספת", למשל, פונה הדוברת אל האהוב ושואלת: "לו אפשר להשיג אותך לכל השנים / איך אפשר להשיג אותך מכל השנים... לו אפשר להשיג אותך כולך-שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי". ועם זאת, יותר משמדובר באישה חלשה ונטולת זהות המבקשת להיטמע ולהגיע להידמות מוחלטת עם אהובה, מדובר באישה שלבה אינו ניתן לאילוף, והיא גועשת ושוצפת ומאיימת לעלות על גדותיה, ולהציף גם את הנמען-האהוב ואפילו את הקורא. עומק הרגש שהיא מציגה ונחישותו מאיימים מעט וכמעט אמזוניים. גם הדוברת בשיר "חלומותיה של תרצה" מבטאת סוג דומה של רגשות אינטנסיביים: "הבא אותו אל החצר, / הבא אותו אל הדפנים, / כנסוך שיקוי יבוא ויחלום / את כל אהבתי יחלום. / אהובי שלי, אהובי שלי, / את כל אהבתי / לא יכולתי לספר". בשיר "מחבואים" העומס הרגשי האופייני לרביקוביץ נדון בפתיחות: "כשאני מאוהבת אני דחוסה כענן / עמוס גשמים, / מגיר מטר. / כשאני מאוהבת / אני כל דבר / שיכול לעלות בדעת איש". ודווקא משום כך, משום שאצל רביקוביץ רגש רחוק מלהיות לטנטי, שיר האהבה שלה שאני אוהבת במיוחד הוא "דברים שיש להם שיעור".  

    אני אוהבת אותו עכשיו
    בכל כוחי.
    עוד ימים אחדים ואחדל.
    וכך זה היה בהתחלה:
    אהבתי אותו כמו שחמנית אוהבת את השמש
    וכמו שהיא נוטה אליו.
    ולא מפני שהוא שמש
    ולא שאני חמנית.
    אהבתי אותו בגלל מה שהוא
    ומה שאני.

    לפעמים כשצערי גובר עלי
    אני רוצה לומר לו
    אדוני,אתה בכל העולם,
    בכל העולם,ורק לא פה.
    ומלבד זה,אדוני,
    חיי נתונים בכפך.
    אבל אלה דברים שיש להם שעור
    ואלה דברים שיש בהם טעות.
    אלה דברים
    שהיו מעולם. 

     

    על אף שהשיר מלא באמירות מהסוג האופייני לרביקוביץ, כמו "אהבתי אותו בגלל מה שהוא / ומה שאני", ובטוטאליות המיוצגת בהכרזות כמו "אני אוהבת אותו עכשיו / בכל כוחי", או "חיי נתונים בכפך", הוא בעיקר המנון של התפכחות, וזה סוד כוחו. התפכחות כה גורפת מופיעה שוב אצל רביקוביץ אולי רק בשירה "חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה": "אבל אתה ישן שינה של שכחה / וחולם עליך ועל עצמך / וגם לי יש כוח בלתי משוער / לשכוח מה שצריך לשכוח / בעיקר לשכוח אותך". יש עוצמה בהבנה של רביקוביץ כי האהבה, אדירה ככל שתהיה, היא עניין שמוטבע בו תאריך תפוגה, והלב הוא שריר, לעתים רדום ולעתים פעיל. שק הרגש מתמלא ומתרוקן בתדירות לא פחותה מזו שבה הלב הפיזי שואב פנימה והחוצה את הדם: מי שהיה מרכז חיי ידהה ויהפוך חסר חשיבות ברבות הימים, מבינה הדוברת. אבל הדבר שעושה את רביקוביץ נפלאה כל כך הוא התחושה שגם התובנה הזאת לא תקהה את עוקץ הרגש האופייני לה. האדם אצל רביקוביץ קופץ מצוק רגשי וחוזר ומטפס אליו כדי לשוב ולקפוץ. אחרי הכל, "אלה דברים / שהיו מעולם".

     

    (טקסט שכתבתי עבור מוסף שירה מיוחד שצורף ל"העיר" ב-2005)

    דרג את התוכן:

      תגובות (23)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/5/08 10:36:

      בירווזת אותי!

       

      ואוסיף רק את זה מתוך 'כרטיס ביקור':

       

      מנין באנו ולאן הולכים אנחנו לבליסוף?

      האם כל-כך בטוחים אנחנו שהספקנו לאהב?

       

       

      תודה מחייך

       

       

       

       

      [ חשבוניות ]

        29/7/07 12:49:

      מר סליפי הולואו...

      אני מניחה שהתכוונת אלי, ולא אל אסתי?

      והשיר בהחלט במקום. כבר לא עושים כאלה פיודורים.

        29/7/07 12:20:

       

      Quote: st_s 2007-07-10 14:57:08

      שום מקום
       
      תַגִידוּ, אָז אֵיפֹה הֵם?
      ההמינגויים, הט.ס. אליוטים, הַפָּאוּנְדִים,
      הָאִי.אִי. קמיניגסים, הג'פרים, הוויליאם קרלוס
      ווליאימסים?
      אֵיפֹה טומס וולף? וויליאם
      סרויאן? הנרי
      מִילֶר, סלין, פנטה, דוֹס
      פסוס?
      אֵיפֹה
      הֵם? מֵתִים, אֲנִי יוֹדֵעַ
      אֲבָל אֵיפֹה הַמַחְלִיפִים?
      אֵיפֹה הַחֲדָשִׁים
      הָאֲחֵרִים?
       
      לְדַעְתִי, הַחֲבוּרָה הָעַכְשָׁוִית הֵם קְבוּצָה
      שֶׁל חַקְיָנִים
      רַכִּים.
       
      אֵיפֹה קרסון מקלרס?
       
      אֵיפֹה אֶחָד?
      אֵיפֹה
      כַּמָה?
      אֵיפֹה
      הֵם?
       
      מַה קָרָה? מַה לֹא
      קָרָה?
       
      אֵיפֹה הטורגנייב שֶׁלָנוּ?
      הגורקי שֶׁלָנוּ?
       
      אֵינִי שׁוֹאֵל עַל
      דוסטוייבסקי, אֵין תַחֲלִיף
      לפיודור
      מיכאילוביץ'.
       
      אֲבָל
      אֵלֶּה שֶׁל עַכְשָׁו, מַה
      הֵם: עוֹשִׂים נִיצוֹצוֹת
      קְטַנִים, אֵיזֶה
      חֹסֶר הַתְאָמָה, אֵיזֶה
      שִׁעֲמוּם
      לְשׁוֹנִי,  אֵיזֶה
      עֶלְבּוֹן עָלוּב
      כְּנֶגֶד הַדְפוּס
      הַדַפִּים
      כְּנֶגֶד נְשִׁימָה
      וּנְשִׁיפָה
       
      יֵשׁ כָּזֶה אָבְדָן
      שֶׁל כֹּחַ טִבְעִי
      וְיָפֶה.
       
      אֲנִי מִסְתַכֵּל
      מִסָבִיב
      וְאוֹמֵר: אֵיפֹה
      הַסוֹפְרִים?
       

       

        29/7/07 12:12:

       

       

      תודה מחייך

       

       

       זה כתוב מקסים.

      מרגש.

      נוסטלגי.

      חמוץ מתוק.

       

      תודה, אסתי

       

       

        23/7/07 13:59:

      תודה כנרתמחייך

       

      תענוג של מחמאה.

       

      ליאת

        19/7/07 11:51:

      לוצ'יה,

       

      הפכת לי את הבטן חזור והפוך עם המובאות היפהפיות שקיבצת כאן ועם חוטי המילים שרקמת ביניהן.

       

      שמחה לקרוא אותך.

        13/7/07 08:58:
      מצחיק. אתמול בערב צעדתי במורד מלצ'ט, ועל פני חלף ויזלטיר. וחשבתי על המשוררים שעדיין עימנו לעומת אלה שאינם, וכמה לא פשוט לשאת את משקל "היות משורר" על בסיס יומיומי.
        12/7/07 22:58:

       

      צטט: taya1 2007-07-12 21:16:27

      שיט נגמרו לי הירוקים.

      עבורי יש שניים. אבידן וויזלטיר. שניהם אגב משוררים תל אביביים.

      היה סרט מדהים על אבידן בערוץ 1 ששודר לפני כשנה.

      מי שהצליח לראות הרוויח.

       

       

      ואם אומרים ויזלטיר אז כמובן וולך שלא לדבר על הורוביץ כי איך תתכן הזוגיות יונה וולך מאיר ויזלטיר ללא יאיר הורוביץ?

        12/7/07 21:16:

      שיט נגמרו לי הירוקים.

      עבורי יש שניים. אבידן וויזלטיר. שניהם אגב משוררים תל אביביים.

      היה סרט מדהים על אבידן בערוץ 1 ששודר לפני כשנה.

      מי שהצליח לראות הרוויח.

       

        12/7/07 13:14:

      רינה ופוקסי - תודה מקרב לב, ובאמת תודה נוספת לאסתי, פטרונית האמנות שהשירה קרובה ללבה.

       

      אם אהובת לבי - שום דבר לא יעצור אותנו מלהיות חברות קורץ

       

      יואב - תודה על מחמאה מרגשת במיוחד.

      מעבר לזה, היטבת להגדיר ולבודד את העניין בשירה. באמת מדובר ב"מלים והשקט החיצוני שעוטף אותן". בדיוק. ולחן (עם כל אהבתי הגדולה למוזיקה) פשוט אינו נדרש כתוספת, לפחות בעיני.

        12/7/07 10:50:

      יכולת האהבה וההזדהות שלך מעוררות קינאה.

      ואני איתך בקטע של ההלחנה, אין שום טעם, המוזיקה של השירה היא במילים ובשקט החיצוני שעוטף אותן, כמו שאין טעם בלהלחין פרוזה. שיר מולחן לעומת זאת יכול להיות חזק ומרגש גם כשמצליחים להעביר נכון את המילים הפשוטות ביותר.

        12/7/07 07:15:
      גם אני
        12/7/07 06:45:

      והיה כל כולו רדיקליזם וגישה אקספרימנטלית

      המילים האלה וחיבת השירה... נראה לי שאולי את יותר מדי אינטליגנטית בשבילי,

      לא בטוחה שנוכל להמשיך להיות חברות.קורץ

       

       

       

       

        12/7/07 04:01:

      תענוג!

       

      *

       ותודה לאסתי שהפנתה אותי לכאן.

        12/7/07 02:27:

      קיבלתי וואו, ואני מוסרת לך אחד בחזרה, בתודה על המחמאות.

       

      ואת? לאה גולדברג? בכלל וואו. אני מוקסמת ממנה די מזמן, ויש לי איזה דייט לא ממומש עם עצמי לקרוא את אחד הרומנים שלה. בתקווה שיקרה בקרוב

        12/7/07 00:46:
      איזה פוסט, איזה. ואני בכלל שייכת לעדה המגלידה של לאה גולדברג. קחי וואו.
        11/7/07 11:48:

      חבר'ה חבר'ה רגע רגע...

      אין לי שום כוונה או עניין להיות סנובית (בהקשר הזה של שירה מולחנת לפחות מגניב), ואני הראשונה שתשמח אם שירה תהיה פופולרית ויותר אנשים ייחשפו לקסמה.

      פשוט אין לי צורך מיוחד לשמוע את אבידן מולחן. עבורי, ערב הקראה היה מושך יותר מאשר ערב הופעות של יוצרים שרים משיריו. וזהו.

       

      אסף - לגבי השירה והביקיני, מחכה לך מייל בפרטי.

        10/7/07 15:37:

      ואפרופו שירה: הנה משהו.

      לי אין כל קשר לכך.

      * מבט תמים * תמים

        10/7/07 14:57:

       

      צטט: לוצ'יה 2007-07-10 11:12:04

      אחחח אחחח, אתם שניכם בסדר אתם. ידעתי שאפשר לסמוך עליכם מחייך

       

      אסף - קראתי אצלך על האירוע, אבל לא לגמרי חשבתי ללכת כי יש משהו בשירי משוררים שהולך לאיבוד כשמלחינים אותם. או שזה רק אבידן? או שזאת אני?

       

      אסתי - מה את אומרת? מה עדיף?

       

      ואני הסנובית אומרת - גם אם הולך משהו לאיבוד בשירי המשוררים, והולך, אזי כל ההלחנה הזאת נותנת את התוספת והפרשנות שלה ובעיקר מקרבת את השירה ומורידה אותה מהאולימפוס שלה אל ההמונים שזו היתה המטרה מההתחלה (של השירה).

       

      ו... להביא מיד אל הפורום. לא בלינק אלא בקופי פייסט + לינק כמובן.

       

      תודה ועוד פעם תודה.

        10/7/07 14:32:

       

      צטט: לוצ'יה 2007-07-10 11:12:04

      אחחח אחחח, אתם שניכם בסדר אתם. ידעתי שאפשר לסמוך עליכם מחייך

       

      אסף - קראתי אצלך על האירוע, אבל לא לגמרי חשבתי ללכת כי יש משהו בשירי משוררים שהולך לאיבוד כשמלחינים אותם. או שזה רק אבידן? או שזאת אני?

       

      אסתי - מה את אומרת? מה עדיף?

      לדעתי - זו רק את...

      אני חושב שהלחנת שירי משוררים נותנת להם חיים חדשים והופכת אותם לנגישים יותר.

      קשה לי לחשוב על סיטואציה בה קהל של המוני צעירים שר במקהלה את "עוד חוזר הניגון". אבל ראיתי את זה במו עיני - בהופעה של ברי סחרוף.

      ומה שארקדי דוכין עשה ל"הרי את מותרת לכל אדם" של אבידן, ומה ששלומי שבן עשה ל"בעיות אישיות" של אבידן בדיסק החדש שלו... ועוד רבים רבים וטובים טובים.

       

        10/7/07 11:12:

      אחחח אחחח, אתם שניכם בסדר אתם. ידעתי שאפשר לסמוך עליכם מחייך

       

      אסף - קראתי אצלך על האירוע, אבל לא לגמרי חשבתי ללכת כי יש משהו בשירי משוררים שהולך לאיבוד כשמלחינים אותם. או שזה רק אבידן? או שזאת אני?

       

      אסתי - מה את אומרת? מה עדיף?

        10/7/07 10:23:

      אח אח, אבידן ורביקוביץ

       

      שתעשי איזה קישור או תביאי את הפוסט as is לפורום ספרים?

        10/7/07 10:14:

      אחחח... אין, אין כמו אבידן.

      את הולכת לערב משיריו?

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      לוצ'יה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין