כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אוטופיה

    פתח מילוט.
    לכאן אפשר לברוח מטרדות היום-יום.
    הרבה קפאין, מוסיקה וספרים, אבל כבר בלי אלכוהול.

    ברוס ספרינגסטין, 1982, אמריקנה אחרת

    43 תגובות   יום שבת, 28/7/07, 20:30

    השנה היא 1982, וכל מה שגדול בארה"ב שואף להיות ענק; זאת תחילת תקופת כהונתו של רונלד רייגן, וזה גם הסימן לתחילתו של עידן הקפיטליזם הקיצוני.

    ומכיוון שהתכנסו כאן כדי לדבר על מוסיקה, אז כך גם נראית המוסיקה בארה"ב באותן שנים: גדולה, פומפוזית, הופעות עצומות באיצטדיונים , תעשייה שגילתה שוב את הכסף הגדול ואוהבת את זה מאוד.

    ומתוך כל הרעש הבלתי-פוסק הזה והחושים שכבר קהו, הכל קורס פתאום לתוך עצמו, והצליל היחיד ששומעים הוא דממה מוחלטת, וברוס ספרינגסטין מתיישב לבד באולפן ומתחיל לנגן על גיטרה אקוסטית.

     

     

     

    את הסיפור הזה צריך להתחיל כמה שנים אחורה. לתעשיית הכסף שהוזכרה לעיל אחראי, במידה מסויימת, ברוס ספרינגסטין עצמו, בין אם ירצה בכך אם לאו. הלהקה האדירה שלו , E-street band , תפורה באופן מושלם על סוג המוזיקה הזה; צליל גדול, נפוח, גיטרות וסקסופון מהדהדים, והלהקה כאילו מצהירה על שאיפות שמתמצות יפה במילה "איצטדיון".

    The River (אלבום כפול) מ -1980 היה אבן-דרך בתולדות המוסיקה האמריקאית. ארבע שנים לאחר מכן, Born in the USA הוא אחד המוכְרים והמוּכָּרים ביותר. אין מי שלא מכיר את העטיפה, את הצלילים, את הרוח האמריקאית שמנשבת מבין השירים.

    אבל בתווך, ב-1982, קורה נס קטן. ספרינגסטין זורק את כל זה ומתחיל לשיר בליווי גיטרה אקוסטית ומפוחית, מסע ללב אמריקה. זהו האלבום נברסקה.

     

    כבר מהעטיפה ברור שמשהו כאן שונה, מיוחד; תמונת שחור-לבן של נוף אמריקאי מטושטש קצת, כאילו-חסר-ייחוד, כביש נמתח את האופק , חותך בקו ישר את הנוף הכמעט אמורפי.

    הצילום, כמו שאר הצילומים בפוסט הזה, הוא של הצלם דייויד מייקל קנדי. המומחיות של קנדי היא בצילום נופים ופורטרטים אמריקאיים, אותם הוא צובר במסעות ברחבי היבשת לאורך שנים. אין שידוך הולם ממנו לצלילים הראשונים באלבום, צלילי מפוחית עגומה שמשרטטים את תמונת הנוף הכל-אמריקאי: המרחבים האינסופיים, הכבישים הארוכים, תחנות הדלק, עמודי החשמל לאורך הכבישים, המכוניות החבוטות, המישורים, הרוח.

    השורות הראשונות בשיר :

     

    I saw her standing on her front lawn

    just a twirling her baton

    לקוחות מתוך הסרט Badlands.

     

     

     

     

    בשיר הבא, אטלנטיק סיטי, עדיין עם מפוחית, מגביר ספרינגסטין מעט את הקצב. הנה הוידאו המעולה. אמריקנה, אבל קצת אחרת.

     

    וככה זה ממשיך, שיר אחרי שיר, וכבר מתוך שמות השירים אפשר ללמוד כמה שזה נפלא: House on the hill, Used cars, Open all night, My father's house .

    קריאת כל מילות השירים האלה ברצף היא חוויה מענגת, כזאת השמורה לספרים הטובים ביותר של ריימונד קארבר, טוביאס וולף או דון דלילו. שרטוט מדוייק, כירורגי, של small town America, על כל הפחדים והייאוש והסתמיות שבה. וכמו אצל קארבר, גם כאן הכל בשפה מדוברת, במילים פשוטות וחסכניות. המישורים הריקים בצילומים של דייויד מייקל קנדי, אמריקה הנפרשת, הם בבואה מדוייקת ומבהילה של הדמויות באלבום הזה ומצבן הקיומי.

    השיר האהוב עלי באלבום הוא Highway Patrolman . הוא נכלל בפסקול הסרט Indian Summer, והנה הוידאוקליפ מתוכו. אני אוהב את השירה של ספרינגסטין כאן, שהיא כנראה ההיפך מההתלהבות הרגילה שלו, השאגות, התנופה.

    הקצב ה"נכון" (אם יש דבר כזה) לקריאת השיר/סיפור העצוב הזה הוא בצמוד למוסיקה: לאט.

     

    My name is Joe Roberts I work for the state
    I'm a sergeant out of Perrineville barracks number 8
    I always done an honest job as honest as I could
    I got a brother named Franky and Franky ain't no good

    Now ever since we was young kids it's been the same come down
    I get a call over the radio Franky's in trouble downtown
    Well if it was any other man, I'd put him straight away
    But when it's your brother sometimes you look the other way

    Me and Franky laughin' and drinkin' nothin' feels better than blood on blood
    Takin' turns dancin' with Maria as the band played "Night of the Johnstown Flood"

    I catch him when he's strayin' like any brother would
    Man turns his back on his family well he just ain't no good

    Well Franky went in the army back in 1965 I got a farm deferment, settled down, took Maria for my wife
    But them wheat prices kept on droppin' till it was like we were gettin' robbed
    Franky came home in '68, and me, I took this job

    Yea we're laughin' and drinkin' nothin' feels better than blood on blood
    Takin' turns dancin' with Maria as the band played "Night of the Johnstown Flood"
    I catch him when he's strayin', teach him how to walk that line
    Man turns his back on his family he ain't no friend of mine

    Well the night was like any other, I got a call 'bout quarter to nine
    There was trouble in a roadhouse out on the Michigan line
    There was a kid lyin' on the floor lookin' bad bleedin' hard from his head there was a girl cryin' at a table and it was Frank, they said
    Well I went out and I jumped in my car and I hit the lights
    Well I must of done one hundred and ten through Michigan county that night

    It was out at the crossroads, down round Willow bank
    Seen a Buick with Ohio plates behind the wheel was Frank
    Well I chased him through them county roads till a sign said Canadian border five miles from here
    I pulled over the side of the highway and watched his taillights disappear

    Me and Franky laughin' and drinkin'
    Nothin' feels better than blood on blood
    Takin' turns dancin' with Maria as the band played "Night of the Johnstown Flood"
    I catch him when he's strayin' like any brother would
    Man turns his back on his family well he just ain't no good

     

     

     

     

     

    הנה נקודה מעניינת שעולה בזמן ההאזנה לנברסקה: ספרינגסטין במודע לוקח כאן נתיב לא טריוויאלי ולא פופולארי בשרטוט הדמויות המאכלסות את האלבום. הדרך הקלה היא אולי לתאר את הקלישאה על טוב ליבם ופשטותם של האנשים הקטנים ב- Small town America, עם תיאורי כריסטמס, כרטיסי בייסבול ו - Apple Pie , אבל ספרינגסטין מתרחק מזה; הסיפורים שלו לא עושים הנחות, ומתארים בחדות ובאור חזק את חולשותיהם של האנשים, פחדנותם, תבוסתנותם. מהשיר הראשון, עם רוצח שאינו מתחרט על מעשיו, דרך התככים וההימורים של אטלנטיק סיטי, וכלה בשוטר מבוהל שנותן לאחיו להימלט מזרועות החוק.

    אחד הסיפורים הקשים הוא Johnny 99 , סיפור אלים על עובד מיואש שפוטר ממפעל רכב שנסגר, ובשכרותו יורה בשומר הלילה. הוא נידון לבלות את שארית ימיו בכלא, והשיר מסתיים בכך שג'וני מבקש מהשופט שיגלחו את ראשו ויגאלו אותו מהסבל והייאוש שעוד צפויים לו.

     

    Now judge judge I had debts no honest man could pay
    The bank was holdin' my mortgage and they was takin' my house away
    Now I ain't sayin' that makes me an innocent man
    But it was more 'n all this that put that gun in my hand

    Well your honor I do believe I'd be better off dead
    And if you can take a man's life for the thoughts that's in his head
    Then won't you sit back in that chair and think it over judge one more time
    And let 'em shave off my hair and put me on that execution line

     

     

    לא בדיוק מסוג החומרים האופטימיים-מתוקים שמציגים את החלום האמריקאי הנוצץ כחזות הכל, ואיזה ניגוד יש כאן לרגעים אחרים בקריירה של ספרינגסטין. הוא מתגלה כאן כיוצר מושחז, אכזרי כמעט.

    השיר האחרון הוא Reason to Believe, כאן בגרסת הופעה מ-1985, מעין סיכום לכל ההתרחשויות שלפניו, עם שביב של תקווה.

     

    מעבר למוסיקה המעולה בנברסקה, האלבום הזה עושה משהו אחר, נדיר: הוא מטיל על האמן קרן אור ממקור בלתי צפוי, חושף בו צד שלא היה מוכר. בנברסקה מוצג ספרינגסטין כנער צעיר, מפוכח, אמריקאי מאוד, אבל רחוק מהתדמית המחוספסת-מתלהבת שדבקה בו (והוא מן-הסתם נהנה לטפח).

    תסתכלו על התמונה הזאת. יש בה תערובת חזקה של התרסה וביישנות, שקיימת רק בנעורים.

     

     

     

     

     


     

    חומרים:

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (42)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/7/07 23:55:

       

      חלומות קור נברסקה.

       

      בביקור בבוסטון לפני חצי שנה נשבעתי לעצמי שלעולם לא אתגעגע לקור.

      היו אז מינוס 17 מעלות צלזיוס.

       

      עכשיו אני כבר לא בטוח.

        29/7/07 23:51:

      מישוואות הרוק היו בדיוק בתקופה ההיא.

      לא נורא. זמן לישון.

      חלומות קור נברסקה.

        29/7/07 23:49:

      ריקי,

      תודה רבה מחייך .

       

       

        29/7/07 23:47:

      תודה עמית,

       

      אני לא בקיא בצילום, ובוודאי לא בהיסטוריה שלו, אבל גם אני מרגיש שהצילומים:

      1. אמריקאיים מאוד,

      2. בכוונה בעלי חזות "עתיקה" .... עם ה- Sepia והכל .

      הצילומים כאן, אגב, הם מהשנתיים האחרונות (חוץ מספרינגסטין עצמו, כמובן).

       

       

        29/7/07 23:47:
      גמרו לי את כל הסופרלטיבים היצירתיים :( אז אנקוט בבנאליה, פוסט שריתק והעשיר אותי. תודה רבה, אתה משתכלל כל הזמן וכמו שליאת זנד אמרה, זה הטור הקבוע החביב עלי.
        29/7/07 23:35:

      "והלהקה כאילו מצהירה על שאיפות שמתמצות יפה במילה "איצטדיון". "

      משפט נפלא.

       

      הצילומים כל כך אמריקאים.. מזכירים לי הרבה מתולדות הצילום האמריקאי, החל מימי המשבר הגדול בשנות ה20 (הFSA) וכלה בצילומים של היום, שפה בתוך שפה, איזה יופי :)

        29/7/07 22:50:

      מצטער, איבדתי אותך כאן ...

      בפעם האחרונה שפתחתי EmptyV , התכניות הטובות היו של ריי קוקס ופול קינג.

      נראה לי שמאז אין תכניות בכלל אלא סתם רצף של שירים ופרסומות.

        29/7/07 22:44:

      הבנתי. זה כמו שפעם ב MTV היה ROCK EQUATIONS. זוכר?

      אחד שאני אזכור לעד:

       

      Jesus Jones

      -

      Bono

      -----------------

      Jones

       

      מחייך

        29/7/07 22:25:

      הרתיעו אותי שושנה דמארי ואלכסיס קרינגטון מחייך .

       

      עכשיו גם אתחיל לחפור אחורה במסיבות הקודמות.

        29/7/07 22:22:

      למה מרתיעה?

      יש שם 6 כבר. תלחץ "מסיבלוג" בתגיות.

      שמח שנהנית! :-)

       

        29/7/07 22:20:

       

      צטט: אמיר אשר 2007-07-29 21:04:08

      בוא לרקוד במסיבלוג שלי

       

      תודה אמיר !

      נראה לי שהיתה אצלך אחלה מסיבה (למרות הכותרת המרתיעה קורץ ) .

       

      (רעיון יפה, המסיבלוג).

        29/7/07 20:56:

       

      צטט: עמיר 2007-07-29 19:19:34

       

       

      את חייבת לפרט מתישהו.

       

      לא מסתכנת, זה ישבור לי את האימג' הבוגר והאחראי... מספיק שהילדים שלי מדפדפים באלבומים ושואלים "מי זאת" על חלק מהתמונות שלי מפעם מחייך

      איזה יופי עמיר. פשוט זהב.

       

      שנתיים אחר כך הוא עבר לבמות הגבוהות והביא אותה בקיבורת זרוע והתנפח, וגם העיבודים נעשו קצת, איך לומר, מנופחים מעט יותר.  הצעיר שנראה ההמשך הקצת פחות חידתי לבוב דילן, גדל........ולא מעט אהבלים קיבלו אותו אל החיק הכל אמריקאי, בלי להבין שהוא עומד עם הטוסיק אל הדגל, ו"נולד בארצות הברית" הוא כתב האשמה חריף מאד. הרייגניזם והתאצ'ריזם והשוורצנגרים והשוורצקופים ווול סטריט ומדונה וכל הכסף הגדול שהשאיר כל כך הרבה אמריקאים מאחור בשנות השמונים.... נבלעו בכל הרעש הלבן הזה.

       

      סגרו את המפעל, בואי נלך הביתה,  ואם לא הביתה, תפגוש אותי הערב באטלנטיק סיטי?

      עמיר, אינתא עומרי, יופי של פוסט. עשה לי פלסטלינה מהלב.

      שרון

       

        29/7/07 19:25:

      רינה, תודה רבה מחייך .

        29/7/07 19:19:

       

      צטט: חנה בית הלחמי 2007-07-29 19:06:02

      ניסיתי להגיב אמש והמסך נתקע....אז מוטב מאוחר. שנות השמונים הן שנות העשרים שלי עם ברוס ספרינגסטין ברקע. למרות שאז שמעתי יותר רוק כבד, ורקדתי במועדונים באמסטרדם ופאריז עם הכל מכל וכל סוגי הפופ (בעידן שרקדו שם את חיקויי-דלידה של פרפורמרים טרנסג'נדרים מפוארים והשרותים היו נפרדים קורץ). התיאור שלך יפה, אֲהִיב.

       

      וואו, חנה ... שנות השמונים, רוק כבד, אמסטרדם, פאריז ... סיקרנת אותי נורא.

      את חייבת לפרט מתישהו.

       

      תודה !

       

       

        29/7/07 19:11:

      ראיתי את הפוסט מופיע ברשימת "בלוגים של חברים", ומיד כשפתחתי הבנתי שזה משהו שצריך לפנות לו חלון זמן משמעותי. סוף סוף היה לי זמן לקרוא ולהקשיב, וזה היה שווה כל דקה.

       

      ממש כמו לראות סרט קצר. השילוב של הצילומים, המוסיקה והמילים - פשוט מושלם. באיזשהו שלב הרגשתי שאני מפליגה לי במכונית האמריקאית החבוטה שלי (שברולט קפריס ישנה נושנה אבל נוסעת כמו גדולה) בכבישים הבלתי נגמרים לאורך הארץ הבלתי נגמרת הזו.

       

      לסיכום  2 מילים: וואו!!! ו-תודה.

        29/7/07 19:06:
      ניסיתי להגיב אמש והמסך נתקע....אז מוטב מאוחר. שנות השמונים הן שנות העשרים שלי עם ברוס ספרינגסטין ברקע. למרות שאז שמעתי יותר רוק כבד, ורקדתי במועדונים באמסטרדם ופאריז עם הכל מכל וכל סוגי הפופ (בעידן שרקדו שם את חיקויי-דלידה של פרפורמרים טרנסג'נדרים מפוארים והשרותים היו נפרדים קורץ). התיאור שלך יפה, אֲהִיב.
        29/7/07 15:30:

       

      צטט: עמיר 2007-07-29 09:32:04

       

      תודה רבה דבורית !

      לרגל חגיגות הגיעי ל-50 כוכבים, ייסגרו לתנועה הרחובות פרישמן, אבן-גבירול, גורדון ושדרות ח"ן החל מהשעה 18:00 .

       

      ובהזדמנות חגיגית זו - תודה רבה לכל המגיבים, המככבים, הכותבים והעונים בבלוג ובמייל ובטלפונים.  

      יו...אפשר גם בטלפון? למה רק אני לא?

      מתי נפתחים הרחובות ומי מוזמן לחגיגות?

        29/7/07 15:29:

       

      תודה רבה אסתי,

      ההמלצה על האלבום שהזכרת הגיעה מאמיר, כמובן .

       

      מחייך

        29/7/07 14:45:

      אגב עמיר,

      בעקבות הפוסט הנפלא שלך מתנגן אצלי במחשב ה the ghost of Tom Joad שוב ושוב.

      איזה כייף שהזכרת לי אותו.

        29/7/07 11:03:

       

      צטט: עמיר 2007-07-29 09:32:04

       

      תודה רבה דבורית !

      לרגל חגיגות הגיעי ל-50 כוכבים, ייסגרו לתנועה הרחובות פרישמן, אבן-גבירול, גורדון ושדרות ח"ן החל מהשעה 18:00 .

       

      ובהזדמנות חגיגית זו - תודה רבה לכל המגיבים, המככבים, הכותבים והעונים בבלוג ובמייל ובטלפונים.  

       

       

      בטלפונים?

      הלו, גם אני רוצהלשון

        29/7/07 09:32:

       

      תודה רבה דבורית !

      לרגל חגיגות הגיעי ל-50 כוכבים, ייסגרו לתנועה הרחובות פרישמן, אבן-גבירול, גורדון ושדרות ח"ן החל מהשעה 18:00 .

       

      ובהזדמנות חגיגית זו - תודה רבה לכל המגיבים, המככבים, הכותבים והעונים בבלוג ובמייל ובטלפונים.  

        29/7/07 09:01:

      ומזל טוב עם הגיעך ל-50 כוכבים, לדעתי בזמן הקצר ביותר האפשרי.

      עכשיו תוכל לדעת מי מככב אותך ואת כולנו.

        29/7/07 08:45:

      כן, אני לא ספרינגסטינאית, אבל רשמתי לפני איפה אני יכולה ללמוד עליו..

       

        29/7/07 08:07:

       

      צטט: white lightning 2007-07-29 07:26:04

      ספרינגסטין היווה חלק גדול מפסקול שנות ההתבגרות שלי - מגיל 16 נניח ועד אחרי הצבא. אני מאוד אוהב את ספרינגסטין האיצטדיוני, אבל בלב שמורה אצלי פינה חמה-חמה לנברסקה. דיסק מרטיט. אין יותר מינימליסטי ממנו, אין יותר אמיתי וכן. בתקופה ההיא הייתי מאזין לתקליט/לקסטה (היה לי גם וגם מנברסקה) ומאמין לכל מילה בו. אהבתי את כל אלבומיו של ספרינגסטין, אבל הוא איבד אותי ב-Streets of Dreams. אולי אני השתניתי. אולי הוא. לא יודע. אבל הופעותיו החיות המשיכו להיות עוצמתיות ונפלאות גם אח"כ - שניות לטעמי רק להופעותיו של פרינס -  ו-Seeger  ה"חדש" שלו - נהדר.

       

      תודה עמיר.

       

       

      תודה, ברק.

      אחרי שספרינגסטין גמר להקליט את נברסקה, הוא נכנס לאולפן עם שאר ה- E-Street band, והם התחילו להקליט את החומרים שוב, בהרכב מלא.

      כלומר - אחת הטענות היא, שנברסקה יועד מלכתחילה להיות דמו (אני אישית קצת מפקפק בטענה הזו, לאור השירה הטעונה של ספרינגסטין באלבום).

      כך או כך, בשלב מסויים הם הבינו שהם לא מצליחים לשחזר את רוח האלבום/דמו המקורית - וכמה בגרות נפשית וכנות צריך בשביל זה! - ונטשו את העסק.

      עד סוף שנות השמונים בוצעו השירים בהופעות, בהרכב (כמו Reason to believe בסוף הפוסט), כך שניתן אולי לנחש איך זה היה נשמע.

       

      אני נשאר עם האקוסטית והמפוחית.  מחייך 

        29/7/07 07:56:

       

       

       

      ושניכם הקדמתם אותי עם שני הדיסקים הנפלאים האלו של הביצוע של הבוס לפיט סיגר והרוח של טום ג'ואד, שדווקא לדעתי היה כדאי להרחיב עליהם, כי כל אחד מהם מסמן מקום אחר וכיוון אחר אבל שניהם ביחד נותנים את המרחב והעומק של היצירה שלו שכאמור ממש לא גלויה לציבור הרחב הצמוד לסטיגמה.

       

      תענוג לחזור לפוסט הזה לבוקר של תחילת שבוע.נשיקה

       

      תודה, אסתי.

      בכוונה צימצמתי את היריעה לנברסקה בלבד, שהוא מבחינתי משהו אישי ומיוחד.

      עכשיו - מחכה להמלצות נוספות מכיוונכם ...מחייך

       

      בוקר / שבוע טוב.

        29/7/07 07:26:

      ספרינגסטין היווה חלק גדול מפסקול שנות ההתבגרות שלי - מגיל 16 נניח ועד אחרי הצבא. אני מאוד אוהב את ספרינגסטין האיצטדיוני, אבל בלב שמורה אצלי פינה חמה-חמה לנברסקה. דיסק מרטיט. אין יותר מינימליסטי ממנו, אין יותר אמיתי וכן. בתקופה ההיא הייתי מאזין לתקליט/לקסטה (היה לי גם וגם מנברסקה) ומאמין לכל מילה בו. אהבתי את כל אלבומיו של ספרינגסטין, אבל הוא איבד אותי ב-Streets of Dreams. אולי אני השתניתי. אולי הוא. לא יודע. אבל הופעותיו החיות המשיכו להיות עוצמתיות ונפלאות גם אח"כ - שניות לטעמי רק להופעותיו של פרינס -  ו-Seeger  ה"חדש" שלו - נהדר.

       

      תודה עמיר.

        29/7/07 06:49:

       

      צטט: אמיר אשר 2007-07-28 23:14:31

       

      תודה, אמיר.

      האמת היא שאני מסתייג בדר"כ מהצד ה"איצטדיוני" של ספרינגסטין, ואני חייב תודה לאיזה חבר שלפני המון שנים כמעט הכריח אותי לשמוע את נברסקה.

      ובאותה הרוח: ה- Seeger sessions שלו מהשנה שעברה  - גם היא הקלטת מופת.

       

      אני מעריך מאד את The ghost of tom Joad מ 95.

       

      ושניכם הקדמתם אותי עם שני הדיסקים הנפלאים האלו של הביצוע של הבוס לפיט סיגר והרוח של טום ג'ואד, שדווקא לדעתי היה כדאי להרחיב עליהם, כי כל אחד מהם מסמן מקום אחר וכיוון אחר אבל שניהם ביחד נותנים את המרחב והעומק של היצירה שלו שכאמור ממש לא גלויה לציבור הרחב הצמוד לסטיגמה.

       

      תענוג לחזור לפוסט הזה לבוקר של תחילת שבוע.נשיקה

        28/7/07 23:14:

       

      צטט: עמיר 2007-07-28 21:47:34

       

      צטט: אמיר אשר 2007-07-28 21:36:53

      הוא בכלל יוצר שמרתק אותי יותר ויותר עם השנים, ויפה בעיני איך בבגרותו הוא חוזר (בין השאר) גם לצליל הזה, האישי והמינימליסטי והקדורני.

       

       

       

      תודה, אמיר.

      האמת היא שאני מסתייג בדר"כ מהצד ה"איצטדיוני" של ספרינגסטין, ואני חייב תודה לאיזה חבר שלפני המון שנים כמעט הכריח אותי לשמוע את נברסקה.

      ובאותה הרוח: ה- Seeger sessions שלו מהשנה שעברה  - גם היא הקלטת מופת.

       

      אני מעריך מאד את The ghost of tom Joad מ 95.

       

       

       

        28/7/07 23:13:

      ליאת, נועם,

      תודה רבה.

       

      נועם, רשמתי לפני את ההמלצה.  תודה.

        28/7/07 23:04:

       

      עמיר, אני ממש לא מכירה אותך אבל אני מלאת התפעלות מההשקעה, היסודיות והפירגון לנו, החברים שלך כאן. כמו טור קבוע בעיתון. תענוג (וכל זה בגלל איאן בראון בכלל).

       

      מעניין, קראתי את התגובות כאן וגם לי היתה דינמיקת ספרינגסטין דומה - לקח לי זמן לחבב חלק מעבודתו. לא הכל, לא ברמה עוצרת נשימה אבל כמה דברים מצויינים. אולי זו האמריקאיות יתר הזו שמרגישה קצת זרה במעבר בין היבשת ההיא ללבאנט שלנו. אולי.

       

      תודה.

        28/7/07 22:24:
      מעולה, יופי של פוסט. מומלץ בחום להקשיב לתקליט הראשון שלו, greetings from ashbury park, למי שלא מכיר.
        28/7/07 22:00:

      מרתק ונפלא עמיר.

      ורק רציתי להוסיף שכבר בborn in thr usa מי שהקשיב למילים שמע מאחורי הרוק המתלהם והסוחף את המילים הכואבות ואת המחאה ואת הביקורת החברתית שתיארת כל כך יפה עמיר והשוות לקארבר וטוביאס וולף

      למשל השיר שעל שמו האלבום:

       

      Born down in a dead man's town
      The first kick I took was when I hit the ground
      You end up like a dog that's been beat too much
      'Til you spend half your life just covering up

      Born in the U.S.A.

       I got in a little hometown jam
      And so they put a rifle in my hands
      Sent me off to Vietnam
      To go and kill the yellow man

       

      Born in the U.S.A

       

      Come back home to the refinery
      Hiring man says "Son if it was up to me"
      I go down to see the V.A. man
      He said "Son don't you understand"

       

      Born in the U.S.A

       

      I had a buddy at Khe Sahn
      Fighting off the Viet Cong
      They're still there, he's all gone
      He had a little girl in Saigon
      I got a picture of him in her arms

      Down in the shadow of the penitentiary
      Out by the gas fires of the refinery
      I'm ten years down the road
      Nowhere to run, ain't got nowhere to go

      I'm a long gone Daddy in the U.S.A.
      Born in the U.S.A.
      I'm a cool rocking Daddy in the U.S.A.
      Born in the U.S.A.

       

        28/7/07 21:47:

       

      צטט: אמיר אשר 2007-07-28 21:36:53

      הוא בכלל יוצר שמרתק אותי יותר ויותר עם השנים, ויפה בעיני איך בבגרותו הוא חוזר (בין השאר) גם לצליל הזה, האישי והמינימליסטי והקדורני.

       

       

       

      תודה, אמיר.

      האמת היא שאני מסתייג בדר"כ מהצד ה"איצטדיוני" של ספרינגסטין, ואני חייב תודה לאיזה חבר שלפני המון שנים כמעט הכריח אותי לשמוע את נברסקה.

      ובאותה הרוח: ה- Seeger sessions שלו מהשנה שעברה  - גם היא הקלטת מופת.

        28/7/07 21:36:

      הוא בכלל יוצר שמרתק אותי יותר ויותר עם השנים, ויפה בעיני איך בבגרותו הוא חוזר (בין השאר) גם לצליל הזה, האישי והמינימליסטי והקדורני.

       

       

        28/7/07 21:33:

      תודה רבה !  (כפול חמש).

       

      אסתי, יופי של סיפור. הייתי נותן הרבה בשביל להיות שם זבוב-על-הקיר.

        28/7/07 21:20:

      יפה מה שעשית. פשוט יפה.

       

      ספרינגסטין הוא אחד האמנים הראשונים שהתחברתי אליהם באופן חזק (אני חושבת שבגיל 12 בערך. האו אוד...), ועד היום יש לו מקום של כבוד בלבי.

       

      השיר שאני הכי אוהבת מנברסקה הוא ג'וני 99, פשוט חותך בבשר החי. הוא היאוש במיטבו. אני חושבת שגם reason to believe ממשיך את נימת היאוש הטוטאלי. האנשים שבשיר עדיין מוצאים סיבה לתקווה, אבל אנחנו, שיודעים מה מצבם - יודעים שהם אבודים. התקווה שלהם היא פתטית, עגומה, טפשית.

        28/7/07 21:16:

      זה שאני מתה עליך כבר אמרתי?

      בכל מקרה, אני מסמנת לעצמי כדי לחזור מאוחר יותר וללקק את האצבעות.

      ורק בינתיים רוצה לספר לך על הימים שחברי לשעבר מנחם רגב היה שותף של לואי להב והיה להם אולפן הקלטות בטיימס סקוור (חושבת) ויום אחד התדפק על דלתם בחור מסוקס עם גיטרה ורצה להקליט שיר.

      וזה  היה הבוס

      כשעוד לא היה הבוס.

      והם גילו אותו.

      ומנחם עיצב לו את העטיפות לתקליטים הראשונים....

       

      ואלו היו 60 שניות על ברוס ועל הנקודה הישראלית.

        28/7/07 21:07:

      אוי עמיר... אין עליך.

      אני לא מחסידיו של ספרינגסטין, כלומר יכולה להנות כאן ושם, אבל זו לא מוזיקה שקורעת אותי והופכת לי את הבטן.

      והנה כאן, תענוג, הצצה למקום שלא הכרתי, השילוב בין התמונות למילים, הפירוק הזה לחלקים, פשוט נהדר.

      תודה.

      אכן תענוג
        28/7/07 20:34:
      עוד לא הספקתי לקרוא, אבל צריך לקרוא לאסתי, היא תתענג על זה.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין