כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בלוגיגס

    בלתי נראית

    13 תגובות   יום שישי , 27/3/09, 22:36

    כל כמה ימים אני עוברת בשדה התעופה.

    מדים כחולים לגופי, מייצגים תפקיד שלמרות השנים עוד נותרה בו מעט הילה של מסתורין.

    כזו השמורה ל"אנשי העולם הגדול".

    נעלי העקב נוקשות בריצפה המבריקה ומסבות את תשומת ליבם של מאכלסי השדה למיניהם.

    ואז נתקל מבטי באלו שבזכותם הריצפה מבריקה כל כך. עובדי הניקיון.

    אני מחייכת ואומרת שלום שכמעט תמיד נשאר ללא מענה.

    אני נעצבת.

    לא בגלל שלא אמרו לי שלום חזרה.

    אלא בגלל שלרוב הם בכלל לא חושבים שדיברתי אליהם.

     

    יש אנשים שלא רגילים לתשומת לב.

    אנשים שבגלל אופיים או עבודתם נחשבים בעיני חלק גדול מאיתנו לבלתי נראים.

    או במילים בוטות יותר ... לא נחשבים.

    הם לא רגילים שמישהו מתייחס אליהם, אומר להם שלום.

    בטח לא דיילת אוויר (כי אם אנחנו בשמיים אז כנראה שגם האף שלנו שם..).

     

    אחרי עשרים שנה בתור נותנת שירות אני יכולה לומר שהדבר החשוב ביותר שיש לי לתת הוא:

    תשומת לב.

    זה מה שכולנו רוצים בסופו של דבר.

    אין כמעט בעיה שלא תפתר במבט בעיניים, חיוך, הקשבה ותשומת לב.

    אבל יש כאלה שפשוט לא רגילים ששמים לב אליהם בכלל.

    וזה עצוב.

     

    בזמן האחרון אני זוכה בתענוג המפוקפק של לחוות את התחושה הזו בעצמי.

    בעיר "שלי". העיר שנולדתי בה. שגדלתי בה.

    הסתובבתי היום ממש ליד הבית והרגשתי זרה בעירי.

    אני, שהייתי מסתובבת בעיר כמו טווס קטן בממלכה שלו, פתאום מרגישה כמו עוד אחת ממיליון.

    השדרה היתה מלאה אנשים, בעיקר צעירים ואני הרגשתי לא שייכת.

    כאילו נזרקתי קצת החוצה. לא בעניינים.

     

    כמו פה בקפה. מלא מלא ריבועים קטנים שמתחלפים בקצב מבלבל.

    בכל ריבוע יש אדם שלם עם סיפור חיים.

    כשמתקרבים אליו הוא גדל לרגע.

    כאילו מבקש תשומת לב.

    "תראו אותי", "גם אני פה"...

    אבל כל כך קל לפספס אותו כי הוא רק אחד מתוך המון.

     

    לפני כמה ימים חלפתי בנסיעה ליד הומלס אחד שהסתובב עם עגלה של סופר מלאה שקיות.

    זה איש שכל החיים שלו נמצאים בשקיות המג'וייפות האלה.

    העגלה הזו היא הבית שלו.

    אין לי ספק שהוא הולך במרכז הרחוב ועדיין רבים לא שמים לב אליו.

    כמו רוח רפאים שחולפת על פניהם.

    הסתכלתי עליו ודמעות התחילו ללחלח את עיני.

    אני בדרך לדירה הקטנה שלי.

    היא אמנם ישנה. אמנם שכורה ואמנם עדיין ריקה.

    אבל היא שלי והיא חמה.

    והוא?

    לאן מועדות פניו?

    לכל היותר הוא עובר ספסל.

     

    לא בטוחה מה מנסה להגיד.

    לפעמים נורא קר בחוץ.

     גם כשיש לך בית.

     

    בתור צלמת אני חולמת להיות בלתי נראית.

    בתור אדם - ממש אבל ממש לא.

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/4/09 16:01:
      נגעת
        2/4/09 14:54:


      משתדלת לומר שלום לכל הבלתי נראים

       

      מבינה אותך...

       

       

        31/3/09 16:42:


      לפני שנים נסעתי ממש המון - נמלי תעופה בכל הגדלים והצורות, ומסדרונות ארוכים, ואלפי בני אדם זורמים בצינורות.

      האנונימיות במקומות האלה משותפת לכולם - גם לנוסעים וגם לדיילים.

      אני זוכר שדווקא מדי פעם כשראיתי את עובדי הנקיון צוחקים ומתבדחים האחד עם השני חשבתי שהם אולי היחידים שמרגישים ששדה תעופה הוא מקום ולא תחנה שקופה בדרך למקום אחר.

        31/3/09 16:04:

      הפוסט שלך הביא זכרון של שניים:

      הדיילות היפה ניקול מהעור הענוג של טריפו - La peau douce

      והצילום בשילוב עם שאיפה לבלתי-נראות, את הספר הנפלא של קריסטופר פריסט (שטרם תורגם לעברית לדעתי) The Glamour


       

       


        31/3/09 07:24:


      היחס לאדם  באשר הוא

      זה מה שבאמת חשוב

      להראות לאדם  שלא הבגד ולא התפקיד עושים את האדם

      ובמקום שאין בו חמלה , אין בו בני אדם שמחים

      לפעמים כולנו כאילו חיים בבועה אבל בחוץ ולא מתחברים לכלל

      אבל אנחנו חלק ממנו בכל מצב

      הערים הגדולות  פשוט הפכו אותנו משכונה קרובה לעולם שלם ומנוכר , וחבל על זה

        31/3/09 03:53:

      תודה על התגובות.

      שידורי...הצעתך התקבלה ויושמה :)

        29/3/09 18:34:

      מקסים*
        29/3/09 01:12:
      אני דווקא חושב שמי שהולך ברחוב שם לב להומלס.. לרוב האנשים זה פשוט לא נעים או מביך אז הם מעמידים פנים כאילו הם לא שמים לב.. אותו דבר לגבי עובדי הניקיון. אי אפשר שלא לשים לב, אנשים שמים לב ואז מתעלמים, לכאורה.. כי הם שם.
        28/3/09 19:55:


      כמה נכון ויפה. צריך לקרוא עם מוזיקה של all the lonely people ברקע.

       

      אהבתי את הקטע שכל בעיה יכולה להפתר במבט עיניים חיוך והקשבה. זה כ"כ נכון לכל דבר בחיים.

        28/3/09 18:17:
      הצלחת לתאר במילים את שהרגשתי בעצמי עד לא מזמן.. שפה תיאורית כמו זאת.. המילים פשוט מנגנות על רגשות הקוראים.. זו כמו לקרוא את הסיפור על דב קליין שטס לאיטליה הרחוקה, רק כדי לשמח את אשתו בבושם שנרקח רק בשבילה.. אהבתי מאוד - תודה!
        28/3/09 11:01:

      יופי של פוסטה אישה...

      אהבתי...

        27/3/09 22:53:
      כמה יפה כתבת. עולם ומלואו בפוסט אחד.
      להסוות את עצמך בין ההמון, להתעסק בשלך ולשוב לעולם המוכר.

      שתהיה שבת שלום,
      הרבה מנוחה...
        27/3/09 22:48:


      נכון, את צודקת

      אולי זה גם נוח לנו לא להסתכל לצדדים

       

      אשוב לככב

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      gigs
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין