כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: בקתת הפחד

    ביקורת על בקתת הפחד

    ביקורת: בקתת הפחד

    4

    סרטים  

    1 תגובות   יום חמישי, 19/4/12, 20:40

    ''

     

    אם יוצא לכם להסתובב בחברה או בפסטיבלים הנכונים, סביר להניח ששמעתם מדי פעם את השם ג'וס ווידון. רוב הסיכויים ששמעתם אותו בליווי מקהלה שמימית ואור גדול שיצא מהתקרה. כך לפחות זה נראה לוודוניסטים. אף על פי שעד לאחרונה, כשאפשרו לו לביים את סרט העל של גיבורי העל "הנוקמים", לא ממש ספרו את ווידון בהוליווד, יש לו עדת מעריצים נאמנים הסוגדים לו וליצירתו בכל אשר ילך. הראשון בעיקרי האמונה של הוודוניסטים: לא יהיו לך ג'וס על פניו. מאז "באפי ציידת הערפדים", מעריציו של ווידון הולכים איתו באש ובמים ובחלל ומתמלאים אושר עילאי בכל פעם שפרויקט חדש יוצא תחת ידיו.

    האולפנים, כאמור, לא שותפים לאותה התלהבות ונוהגים לעשות לווידון חיים קשים. הם לא מהססים לבטל לו סדרות פולחן בשל שיקולי רייטינג ומקשים עליו בפיתוח קריירה קולנועית על ידי שורת הפרעות שנדמה שנגרמו בשל קללה צוענית עתיקה. "בקתת הפחד" הוא דוגמה קלאסית לחוסר המזל שפרויקטים של ווידון נתקלים בו. הסרט, אותו הפיק ווידון וכתב עם הבמאי המתחיל דרו גודארד, הושלם עוד בשנת 2009, לשמחת המעריצים. מספר אנשים בחליפות מאולפני MGM, שהפיקו את הסרט, ראו את "אווטאר" (או לפחות את ביצועי הקופות שלו) והחליטו, בניגוד לדעת יוצרי בקתת הפחד, להמירו לתלת-מימד, מה שהביא לדחיית תאריך היציאה בכמעט שנה. בזמן ההמרה, פשטה MGM את הרגל ומכרה את שארית נכסיה, כולל בקתת הפחד, ללא כוונה או יכולת להפיצו בעתיד הנראה לעין. ביולי 2011, נרכש הסרט בידי חברת ליונסגייט, שהתלבטה לגבי הפצתו, עד שנבחר כתאריך המיועד חודש אפריל 2012, שלוש שנים לאחר שנשלמו הצילומים. בתום מסע היסורים הזה, הגיע בקתת הפחד לקולנוע וניתן סוף כל סוף לבדוק האם גם מי שלא נדר להקדיש את בנו הבכור לג'וס ווידון, יהנה מהסרט.

     

    הסיפור הוא אחת הקלישאות הגדולות של ז'אנר האימה. חמישה צעירים יוצאים לחופשה בבקתה מסתורית באמצע שום מקום. הנוף נראה פסטורלי, אבל הבקתה עצמה מלאה במוזרויות ותחושה של חוסר שקט. התמונות על הקיר מטרידות, פוחלץ של זאב מעטר את הסלון והמרתף... שאני לא אתחיל בכלל לתאר את המרתף. יש סיבה טובה מאוד למוזרויות הללו, אבל הנופשים אינם מודעים לה. קבוצה של אנשים, היושבים בבניין מבוצר במיקום לא ידוע, עוקבים אחר ההתרחשויות. הם יודעים על התכניות של הצעירים, המתבטאות בקבלת החלטות מטומטמות להחריד ומגיבים בהתלהבות או בצער לבחירות שעושה החמישיה. את הכל הם רואים על מסכי ענק, בזמן תחרות לא רשמית עם עמדות מקבילות ברחבי העולם.

    בקתת הפחד הוא לא סרט אימה סטנדרטי. הוא סרט אימה שמסביר את קיומם של סרטי אימה. הוא מציע סיבה לכל מה שלפני 16 שנה, ווס קרייבן סמן כל כך יפה כחוקי היסוד של הז'אנר. זה לא חיקוי של "צעקה", אלא לקיחת הרעיון של מטא-סרט אימה צעד נוסף קדימה. פה לא סתם מודעים לקלישאות ומחליטים אם לפעול לפיהן, פה יש סיבה חד משמעית למה הכל קורה. אני לא רוצה לפרט מעבר לכך, מחמת ספוילרים. רק אציין שרצוי להגיע עם ידע מוקדם בסרטים מסוג זה וראש מאוד פתוח.

     

    אף על פי שבקתת הפחד מאמץ מראה של סרטי אימה זולים וחסרי הגיון, הוא לא כתוב כמותם. הסרט מאוד מצחיק בחלקו הראשון ומכיל כמה סצנות שמשכיחות לרגע שאמורים לפחד ופשוט צוחק עם כולם על המצב. המעבר בין העלילה הרגילה לאנשים שצופים בה מלווה בשורות מחץ קלילות שכאילו נלקחו מסרט אחר, אך שולבו היטב כחלק מתסריט שנון ומודע לעצמו. דרו גודארד שתף עם ווידון פעולה בטלוויזיה ככותב בבאפי ו"אנג'ל" וכתב גם פרקים עבור "זהות בדויה" ו"אבודים". נוסף על כך, כתב את "קלוברפילד", אחד הסרטים המפחידים של השנים האחרונות. רזומה כזה משתקף היטב באווירת הסרט, המטריד ועוסק בנושאים שברומו של עולם מצד אחד ומעלה חיוך מצד שני.

    מלבד גודארד, השפעתו של ווידון ניכרת גם בליהוק. חלק משחקני הסרט השתתפו בפרויקטים נוספים של ווידון, או ישתתפו, בשל העיכוב בהפצה. המוכר שבהם הוא כריס המסוורת', שככב בסרט "תור" ויחזור לגלם את החייזר הנורדי ב"הנוקמים" של ווידון. שחקנים מוכרים נוספים הם ריצ'רד ג'נקינס ובראדלי וויטפורד, אולם הקהל הוודוניסטי יגיב בהתלהבות רבה יותר לשמות כמו קריסטן קונולי, פראן קרנז ואיימי אקר. אם אתם לא יודעים לזהות אותם, פשוט לכו עם וודוניסט להקרנה וכבר תדעו טוב מאוד מתי מופיע על המסך שחקן שהשתתף בהפקה כלשהי של ג'וס.

     

    יש לסרט פגמים מסויימים. אף על פי שהוא מאוד מהנה ורוב הזמן מפחיד, משהו בו טיפה לא מסתדר. רבים מקטעי האימה מסתמכים על שטיקים מוכרים ועם כל הכבוד למודעות עצמית, חלק מהאפקט יורד כשיודעים בדיוק מאיזו פינה של המסך יקפוץ משהו מפחיד וכמה זמן יקח עד שאלה יפסיקו להיות אזעקות שוא ותתחיל הסכנה האמיתית. ווידון וגודארד מודעים לכך, אבל גם לא עושים מאמץ מיוחד בכדי להפוך את האימה לטורדת מעבר למגבלות המסך. בעיה נוספת היא שתסריט האימים שבתוך הסרט מתבסס על רעיון גנרי ונטול עומק. זה אמנם נעשה בכוונה בכדי להעביר את הדגש לדברים אחרים, אבל ללא התעמקות בגורם המסוכן, נעדר חלק מהאפקט שיגרום לרצות בשלומן של הדמויות. אלו הן ביודעין סקיצות של דמויות הז'אנר, לכן חסר משהו נוסף שיצור הזדהות איתן.

    אין בבקתת הפחד עיסוק בנפש האדם, או בתרחיש שנראה מציאותי ליושבים באולם. יש אמביוולנטיות מכוונת לגבי טוב ורע ומה הדבר הנכון לעשות בכדי לשרוד. ההומור וההתיחסות לקלישאות מוסיפים לאווירת הסרט ולעומק של העולם בו הוא מתרחש, גם אם אין בו שום חדשנות מבחינת דרכי הפחדה וזעזוע. הביצוע לא ממוקד ופורץ דרך כמו ב"צעקה", אבל הוא מבוצע ביעילות ונותן ראיה ססגונית על ז'אנר שבשביל רוב אנשי הקולנוע, הוא רק דרך קלה להכניס כסף. אני לא יודע אם לזה אנשים חיכו שלוש שנים, אבל בקתת הפחד הוא נקודה חיובית ברזומה המצטבר של 2012.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      האמת שגם אני בהתחלה ישר חשבתי "קלישאה". קשה מאד לחדש בתחום של "חבורה שנתקעת במקום זר וצורחים בלי הפסקה".

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין