כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    ליכטנשטיין בטייט מודרן

    0 תגובות   יום שישי , 17/5/13, 18:40

    Alice Blitental

    ''

     

    "או ג'ף, אני אוהבת אותך גם, אבל..." מ-1964

    TATE MODERN חושף בגדול

    את כל מה שלא ידעתם על ממציא הפופארט

     

    תערוכתו של ROY LICHTENSTEIN במוזיאון ה"טייט מודרן" בלונדון, חושפת יצירות לא ידועות של האמן שעשה היסטוריה: הוא הצליח לפרק את האמנות המודרנית, (עם כל הכבוד), ויצר לשון אסטתית הממזגת קיטש עם מסורת, והרי לכם את ה"פופארט"- סגנון האמנות האהוב ביותר על כל הקהלים.

     

    בתערוכה המוצגת בטייט מודרן – גדול המוזיאונים בעולם לאמנות מודרנית ועכשווית מלבד ה"מומא" בניו יורק, תוכלו רק עד ה 27.5 לראות את הפלא, עליו טרחו ועבדו כמה מגדולי המוזיאונים בעולם. רטרוספקטיבה מקיפה ומעמיקה, שהודות להשאלות מאוספים פרטיים, וממוזיאונים מכל רחבי העולם – מתאפשר לקהל להציץ למקור היצירה ולתוצאות המושכלות של גדול אמני הפופארט – רוי ליכטנשטיין (1923-1997). כן כן, אותו ליכטנשטיין שציור הקיר הענק שמעטר את אכסדרת הכניסה של מוזיאון תל אביב, הוא מתנתו שיצר במיוחד למוזיאון ולמנהלו לשעבר מרק שפס. החל מחודש יולי – התערוכה תוצג במוזיאון מרכז פומפידו בפאריס.

     

    כמעט כולם מכירים את ציורי קטעי הקומיקס שליכטנשטיין השתמש בהם כדי ליצור אמנות פופולרית. ואם נראה לכם שהציורים כאילו מעשי ידי מכונה כלשהיא – טעות בידכם. הכל ציור במכחול מעשי ידיו, כשאת הנקודות מסייעים בידו לצייר עוזריו. רוי נולד במנהטן, ניו יורק, להורים ממוצא גרמני-יהודי. לאחר לימודי ביה"ס היסודי, עבר ללמוד בבי"ס מיוחד לאמנויות, משם לתואר ראשון ואח"כ לתואר שני באמנות באוניברסיטה. לנו מוכרות יצירותיו שעשה מאז היה בן 37, ומכונות "פופארט”. אך למעשה, מה שחושפת התערוכה הענקית והמטלטלת, הוא שקודם לכן, כבר מגיל 8 החל להביע ענין בציור. אמנם לפרנסתו עבד תחילה כמעצב תעשייתי, ולכן, מזה, כמו ג'יימס רוזנקויסט, שהחל כצייר לוחות פרסומת, הגיע בקלות לפופ.

     

    בציוריו מהתקופה הראשונה מגלים ליכטנשטיין שונה לחלוטין, לא פופ ולא ציפורים: אמן המצייר בסגנון מודרני, שעקבות הקוביזם והדאדאיזם טבועים בו חזק. אני אהבתי מאד את הגילויים החדשים הללו, את פניו הלא ידועים של האמן הענק אך הצנוע הזה. אמן, שעבר גלגולים רבים, חיפושים ותהיות, גם כשכבר הגיע לשיא התהילה עם ציורי הקומיקס המוגדלים, וגם כשהמציא את השימוש בנקודות כחלק מהמאסה של שטחי הצבע שהורגלנו בהם עד אז. ומה שמדליק במיוחד, הוא ציורי הנוף בסגנון הסיני, שבעצם עשויים תוך שימוש בנקודות או במשיכות המכחול האכספרסיביות.

     

    יותר מכל, ההערצה לפיקאסו (בגלל רבגוניותו ונחישותו) בעבעה בו תמיד, וכשמתבוננים בפרצופי הדמויות המופיעים בציוריו שכבר תוייגו כ"פופארט" – עדיין אנו מגלים את תווי פניו של פיקאסו, שכה מוכרים לכולם מציוריו-הוא. גם לנושאי ציוריו בחר מאלה של פיקאסו או מאטיס, אך תחת ידיו -הם קיבלו את איפיוניו האישיים, עם "כתב היד" הייחודי שלו. הערצתו לכל גדולי המודרניזם באה לידי ביטוי בתקופה שצייר מופשט בסגנון מונדריאן, בראק, סזאן – כשהשתמש בציורו את הגב' סזאן כבסיס ליצירה שלו עצמו, ובכך העצים את הקאנוניזציה של המודרניזם בסזאן; עבר תקופה של ציורים היסטוריים מחיי האומה האמריקאית כמו "וושיגטון חוצה את הדלאוור" וציורי אינדיאנים והמערב הפרוע – כשכולם מקבלים צביון אכספרסיוניסטי. גם לניו יורק סקול ולאמניו כמו ג'קסון פולוק ווילם דה קונינג היה חלק גדול בהשפעה עליו.למעשה, השאיל מהם את רוח היצירה, רק כדי להינתק מההשפעה הכה מוחצת של פיקאסו עליו. רק ב- 1965, כשעבר ללמד בניו ג'רסי, השתחרר מהתלות הזו. אך הוא היה חייב לחדש. לדעתו, המסורת באמנות הפכה מותשת, לא רלוונטית, ולכן זקוקה לשינוי.ואם פולוק המציא את שיטת הטפטוף, הרי שליכטנשטיין המציא את השימוש בדימויים של יצירות של אחרים, תוך שימוש בנקודות במקום למרוח שטחי צבע, – ובכך יצר רבגוניות רבה יותר, ממש עולם חדש של יצירה אמנותית.

     

    הוא למד כל חייו, הרחיב את אופקיו והתמחה בשטחים רבים. במהלך חייו עיצב תכשיטים, ניירות עטיפה למתנות, חלונות ראווה, מערכת כלי חרסינה לחברת "רוזנטל", פסלים מקרמיקה וממוזאיקה. פסליו גדולי המידה מוצגים ברחבי חוצות בבירות העולם כולו, מסינגפור ליפן, לברצלונה (לכבוד האולימפיאדה) ולארה"ב. הוא התאהב באמנות הסינית, במיוחד מהמאה השלוש עשרה - תקופת שושלת סונג. כששאל את אוצר האוסף הסיני מדוע אין יצירות מתקופה זו מצויים באוסף המוצג במוזיאון – מיהר הלה (לאחר שווידא את זהותו) לקחתו למחסנים, וחשף בפניו את האוצרות, שבהמשך, נתלו לטובת הקהל בתצוגה במוזיאון לאמנות יפה בבוסטון. הוא אהב עיטורי כותרות במקדשים קלאסיים, וצייר קטעים מעיטורים אלה כנושא ציוריו, כשהוא מחשיב אותם כיצירה בפני עצמה. במלחמת העולם השניה גויס לצבא, ולמרות שעבר טירונות של חיל רגלים ונשלח לחזית בצרפת, הוצב כצייר וממלא משימות דומות במרחק קטן מהחזית, ואף זכה בעיטור צבאי. שהייתו בצרפת חידדה בקרבו את האהבה לציורי המאסטרים, ובביקורו במוזיאון הלובר התפעל מעיקר מאל גרקו, סזאן ודומייה. הוא התקבל לאוניברסיטה בפאריס ואף למד צרפתית, אך כשאביו, מילטון, נפטר – השתחרר מהצבא וחזר הביתה ב 1946.

     

    כל אותה העת הוא מצייר במה שרק אפשר – גואש, עפרונות, טוש וצבעי מים. ב-1954 נולד בנו מאשתו איזבל, וב 1956 יצר את ציור הפופארט הראשון שלו. אז גם נולד בנו השני. הוא רוכש את ביתו הראשון בקליבלנד, אוהיו, ומתוודע לאמנים לוקאס סאמראס ג'ורג' סיגל וקלאס אולדנברג. החל מ- 1961 החל לצייר את הנקודות בציורי הקומיקס שלו. נקודת מפנה בקריירה שלו, היתה הכרותו עם הגלריסט הנחשב ביותר – ליאו קסטלי המנוח. יהודי ממוצא איטלקי, שהגלריה שלו הפכה לחשובה בניו יורק כשצלח להכניס לרשימת האמנים המיוצגים על ידו את כל אלה שהיו למובילים החל משנות הששים באמריקה. מלבד קסטלי, רצתה לייצג אותו גם אילאנה זונאבנד, רעיתו אז של קסטלי, שפתח עבורה גלריה משלה. הוא מוצג בתערוכה יחד עם צ'מברליין, ג'ספר ג'ונס, ראושנברג, סטלה וטומבלי. עבודותיו נרכשות ע"י מיטב המוזיאונים בעולם, כולל זה בטהרן. הוא מוצג בתערוכה בגלריה סידני ג'אניס (המנוח, שגם הוא ייצג את טובי האמנים העכשוויים )– יחד עם ג'ים דיין, טינגלי, רוזנקויסט וורהול וקליין.

     

    התנועה – הפופארט, נבחרת ליצג את אמריקה ביריד העולמי אקספו ב 1964-5. ב1966 הציג רוי בביאנלה בונציה יחד עם הלן פרנקנטיילר, אלסוורת' קלי וג'ולס אוליצקי.עוטר באות מסדר הכבוד של צרפת, זכה בתוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ללא ספור, תרם יצירות למוסדות ומדינות רבות. אלמנט הצבע היה כה חשוב ביצירותיו, שנהג להשתמש בצבעי אקריליק של חברת Magna, וכדי שלא יחסר חו"ח, צבר כמויות מהצבעים שלה ואיחסנם קרוב לסטודיו שלו בסוהו. עוד בטרם נמכרה החברה לאחרים, חיפש מה שיתאים לדרישותיו, והגיע לחברת msm ב1994.

     

    ליכטנשטיין הציג בלמעלה מ- 240 תערוכות יחיד ברחבי העולם ואין ספור תערוכות קבוצתיות בראשית הדרך. לתערוכה נבחרו 160 מעבודותיו, שחלקן לא מוכרות מפני היותן מאוספים פרטיים. דווקא אלו, בתוכן מופשטות עם צבעים פוביסטיים עזים, ומיחברים המזכירים את מירו, הן אלו שהיו עבורי בבחינת תגלית ושימחו מאד את הלב. בעשור האחרון לחייו התמקד בשני נושאים: נופים מרהיבים בסגנון סיני, וציורי נשים בעירום בסגנון הפופי המוכר שלו. אלא שמאז שנות החמישים והששים, הן כבר לא עטו בגדים, והיו סנסציה כשהוצגו.

     

    רוי ליכטנשטיין עושה בעבודותיו כבוד לכל גדולי המאסטרים שקדמו לו ואותם העריץ. השימוש בדימויים שלהם והפיכתם בשימוש בסגנונו האישי, עשה אותם לנגישים יותר לציבור, אהובים, גם אם לא יודעים למה, ויצר אינטראקציה בין המסורתי והחדיש.

    תערוכה מלהיבה ומרתקת,העולה על כל רטרוספקטיבה אחרת שלו שראיתי בעבר, ומי שרק יכול – שיצפה בה, בין אם בלונדון או בהמשך בפאריס.

     

    והתנצלות: אני בעצם הגעתי לטייט מודרן לפתיחה לביקורת של תערוכת אלן גאלאגר, ועליה אכתוב בהמשך, ובאותו ביקור נודע לי על תערוכת ליכטנשטיין. הרווח היה כפול ומכופל, ומכאן התנצלותי על הדיווח הכה מאוחר.

    הקרדיט לצילומים שהם מעזבון האמן: Designs and Patents act, 1988

    ''

    וואהם!!! 1963

     

    ''

     

    עירום בכחול 1995

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל