כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    מסע של יום ארוך לתוך הלילה

    0 תגובות   יום רביעי, 28/5/14, 19:07

    עליס בליטנטל

     

    ''

    מסע של יום ארוך לתוך הלילה

    בתיאטרון תמונע

     

    כמו כוכב שביט זוהר בשמי התיאטרון הישראלי, בוהקת הצגת מחזהו האוטוביוגרפי של יוג'ין או'ניל, מענקי המחזאים האמריקאיים במאה ה-20.

     

    על בימת תיאטרון "תמונע" עולה הפקה מופלאה ומוקפדת זו, פרי יצירת הבימאי מאיר בן סימון, שתרגם לשפה קולחת יחד עם אלכס מאלר את המחזה וליכד להפקה זו צוות שחקנים משובח ביותר, מהמעולים שנראו כאן. שפתו הריאליסטית הכמו יומיומית של יוג'ין או'ניל, המעורבת בקטעי לשון פיוטיים ביותר, גורמת לקהל לחוש עצמו ממש כמו בתוך בית משפחת טיירון, ולא לחוש שמץ של לוקאליות (אמריקאית במקרה זה), אלא כמו היא מתרחשת כאן ועכשיו.

     

    אוהבי התיאטרון מזהים בדיאלוגים השונים ציטוטים משני כיוונים: את שייכספיר מצטט האב, ג'יימס טיירון השחקן הנודע לשעבר, ואת המשוררים והפילוסופים המודרניים יותר, מצטט הבן יוג'ין, שהוא בן דמותו של המחזאי. הניגוד במקורות הציטוט, מסמל יותר מכל את הניגוד התהומי בין האב לבנו.

     

    אברהם סלקטר הוא האב ג'יימס, שכמו אביו האמיתי של המחזאי, היה שחקן מצליח ונודע בזמנו, שאת כל הכסף הרב שהשתכר בימי הזוהר שלו, השקיע בנדל"ן. לטענתו, הוא תמיד חסר מזומנים. זו הסיבה לצייקנותו המוגזמת, והיא שגרמה בעיקרה לטרגדיות שהמשפחה סבלה מהן. עירית שלג הרגישה והאצילית, היא האם מרי, שלאחר לידת בנה אדמונד סבלה מאד, ורופא זול ועלוב שנקרא לטפל בה ע"י בעלה, פתר את הכאבים במתן סמים, ובכך הפך אותה לנרקומנית.

     

    דייוויד לוינסקי הוא ג'יימי, הבן הבכור, הדחוי, הלא אהוב, שנזרק מהאוניברסיטה (כמו או'ניל עצמו), הפך לשתיין ומכור לביקור בבתי זונות. כל הבוטות שבו, הביקורת על אביו, והשנאה היוקדת למעשי אביו – שבעטיין נפלו על המשפחה כל צרותיה, הם למעשה חשבון הנפש שהוא עושה עם אביו, ללא כל סלחנות.

     

    בערב אחד בסלון בית המשפחה, נפתחת תיבת פנדורה, והדיאלוגים הנשמעים שם הם הקתרזיס, הפותח את הפצע המשפחתי שהמשפחה מסתירה, בכך שהיא עוטה על עצמה מעטה מהוגן, מכובד אך מלא סודות. אלה הנחשפים בלילה הארוך, מהווים את ליבו של המחזה, ועבור הדמויות, כמו עבור המחזאי, יש בחשיפה זו משום טיהור, הזדככות מהמוגלה שהצטברה בפצעי ליבו של כל אחד מהם.

     

    עירית שלג בעדינותה,(כמרי), עם מלוא הרגש שלה לכל אחד מהמשפחה, אוצרת בתוכה את הטראומה של מות בנה השני, בעקבותיו הכריח אותה בעלה ללדת שוב, הפעם את אדמונד, שלאחר לידתו חלתה וטופלה בקוקאין. ועל כל זה היא משתדלת לחפות בהצהרות אהבה מרגיעות לכולם, עד שהיא חוזרת ושוקעת שוב לעולמה הפנימי, ההזוי, שבעקבותיו אושפזה בסנטוריום פעמים רבות. שני הבנים אוהבים ומתקוטטים חליפות, כשלקראת הסיום מתוודה ג'יימי (דייוויד לוינסקי) על קנאתו באחיו, על שהיה מועדף בעיני הוריו, ולכן בחר להשפיע על אחיו להתדרדר וללכת בדרכו, כשתיין וכאכזבה להוריו.

     

    משחקו של לווינסקי כה קורע לב, בוידויו האישי לאחיו, שמהווה, כמו גם המונולוג של אחיו הצעיר אדמונד, את שיאו של המחזה. לוינסקי, בעל הרזומה של שחקן שייכספירי מצד אחד, של רוצח ושל מטרידן מיני, הוא בעל יכולות מגוונות בלתי נדלות. כל הופעה שלו בהצגה היא חוויה, ותפקידו זה הוא עוד פנינה בשרשרת הצלחותיו..

     

    לעומתו גיא גורביץ', הצעיר ובעל נסיון קצר יותר, נחשף כאן כבעל כשרון אמיתי גם הוא, ביכולת להיפתח ולהגיע לשיאי רגש אליהם בן אנוש לא זוכה להגיע לרוב במהלך חייו. אולי משום שנוח יותר להסתיר, ולא לחשוף את סודותינו, ולהשאיר את דמותנו כפי שהיא נראית כלפי חוץ.

    אברהם סלקטר כאב הנוקשה, הקמצן עד רוע לב, שנמנע מלהעניק לאשתו ובניו את מה שמגיע להם, ובכך מערער את יסודות משפחתו, מפליא גם הוא במשחקו, הן בקטעים בהם הוא מצדיק את התנהלותו בשתלטנות ובאגרסיביות, והן בקטעים בהם הוא נשבר ומסכים, מאוחר מדי, לשלוח את בנו הצעיר חולה השחפת, לאן שיבחר, ולא למוסד עלוב ממשלתי. רעות ברדה-לוי כמשרתת קייטלין, מקסימה בחכמת החיים שלה, בעליצות וברעננות של משחקה. היא שימשה גם כבמאית-משנה בהצגה.

     

    אין ספק, שצוות השחקנים הכה משובח נושא על כתפיו בהצלחה פנומנלית מחזה שהוא מהנודעים במאה ה-20, ונחשב כבר לקלאסיקה. שפירושה– הכל נראה כמו מתרחש כעת. אין מגבלת זמן או מקום. המחזה אוניברסלי, וכל אדם חש אמפטיה לגיבורים, כמו היה חלק מהמשפחה הזו. והצלחתם זו אינה דבר של מה בכך.

     

    עיצוב הבמה המושקע בצורה חכמה ומושקעת, של אדם מדר המוכשר, התלבושות היפות הכה אותנטיות של רונה משעול, המוסיקה שעיצב אורי קריב – יש להם חלק חשוב בהפקה, שעלתה בראשיתה באולם נחמני, אך באולם תיאטרון תמונע כמו קיבלה את ביתה המתאים. במה רחבה, מעוצבת להפליא, בתחכום, עם שחקנים מעולים, בימוי מוקפד שכמו נשלף מהשרוול בתחושת הכנות שמוחצנת מהשחקנים – כל אלה עושים מהצגת "מסע של יום ארוך לתוך הלילה" חוויה מטלטלת נדירה ביותר על בימותינו. להוותי, אף טובה יותר מההפקה שראיתי בווסט אנד.

     

    שאפו לבימאי, לשחקנים וליוצרים.


    בצילומי צבי אוסופסקי נראים

                                           למעלה: גיא גורביץ' ודייויד לוינסקי.

                                             למטה: רעות ברדה-לוי, דייויד לוינסקי, אברהם סלקטר, עירית שלג וגיא גורביץ'.

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל